מסכת סנהדרין - פרק ג - משנה ה

הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא. אוֹהֵב, זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ. שׂוֹנֵא, כָּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:

שושבינו. רעהו בימי חופתו, פסול לו כל ימי החופה:

לא נחשדו ישראל על כך. להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הלכה. ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון, דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה:

האוהב והשונא. סיומא דדברי ר"י היא. ובגמרא [דף כ"ט] דת"ר והוא לא אויב לו. (במדבר ל"ה) יעידנו. פירש רש"י דהאי והוא אעד קאי. דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לרוצח. דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחרינא טובא ע"כ. ולא מבקש רעתו. (מבדבר ל"ה) ידיננו. פירש רש"י דסמיך ליה ושפטו העדה. וקאמר ר"י דהאי לא מבקש רעתו אשופטיס קאי. ע"כ. אשכחן שונא. אוהב מנלן. סברא היא. אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה:

שושבינו. כתב הר"ב רעהו בימי חופתו. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ט דב"ב:

אמרו לו לא נחשדו וכו'. גמרא. והאי לא אויב לו ולא מבקש רעתו. דרשי חד לדיין כמ"ש הר"ב דבדיין מודו. אידך כדתניא אמר רבי יוסי בר יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. מכאן לשני ת"ח ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד. ומסיים הרמב"ם בפרק כ"ג מהל' סנהדרין. שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל. שמפני השנאה שביניהן. דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו: