מסכת סנהדרין - פרק א - משנה א

דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, בִּשְׁלֹשָׁה. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹצִיא שֵׁם רַע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִינֵי נְפָשׁוֹת:

דיני ממונות. דהיינו הודאות והלואות:

בשלשה. הדיוטות. ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחין, שלא תנעול דלת בפני לוין, שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין אלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בשלשה מומחין, דאלהים כתיב בפרשת שומרים בואלה המשפטים שלש פעמים. ומינה ילפינן שלשה מומחין:

נזק. אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם:

חצי נזק. שור תם שהזיק. ואע״ג דהיינו חבלות, איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו מה שהזיק, שמשלם יותר, תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות. ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:

והמוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:

דיני נפשות. דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בעשרים ושלשה כדלקמן. והלכה כחכמים:

דיני ממונות. פירש הר"ב דהיינו הודאות והלואות. עיין פירושם בריש פ"ח דב"ק:

בשלשה. פירש הר"ב הדיוטות ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחים וכו'. כלומר אלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאילו כתובים גם כן בפרשת אם כסף תלוה. דעירוב פרשיות כתיב כאן. כדאיתא בגמרא. וחכמים הקילו. ולא הצריכוהו וכו'. ומה שכתב הר"ב אלא יחיד מומחה. עיין מ"ש בזה בריש פ"ג:

גזילות וחבלות בשלשה. פירש הר"ב מומחין. דאלהים כתיב בפרשת שומרים. שזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳) לשון רבנות. כל זה מדברי רש"י [במשנה ובגמרא (ב ע"א) סוף ד"ה אי קסבר]. ומ"ש הר"ב דשלשה פעמים כתיב אלהים. ומינה יליף שלשה מומחין חד לגופיה. ותרי לתרי דיינים. ואין בית דין שקול כדפירש הר"ב לקמן [ד"ה ועריפת]. ועיין במשנה דסוף הפרק. מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. כר' יונתן בגמרא [ד' ג' ע"ב]. וכתבו התוספות שצריך לדקדק דהכא לא דרשינן חד למנינא משום דאיצטריך לגופיה. ובמשנה ג' דלקמן דבעינן תשעה וכהן דהיינו י'. משום דעשרה כהנים כתובין בפרשה. [כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ד דמגילה] ולא אמרינן אין דורשין תחלות. ע"כ. ופירוש מומחה כתב הר"ב בריש פ"ג:

וחבלות. נראה לר"ת דכופר ושלשים של עבד הוי בכלל חבלות אי נמי תני ושייר הני. ושייר נמי יציאת עבד בראשי אברים דקנס הוא. ובעי נמי ג' מומחין. וללישנא קמא לא חשיב הא שיור. דאיכא למימר דפשיטא ליה דהוה בכלל חבלות. אי נמי התנא לא איירי אלא בממון הניתן מיד ליד. תוספות ועיין לקמן:

נזק. כתב הר"ב אדם או שור המועד וכו'. ואע"ג דהיינו חבלות [וכו']. גמרא ופירשו התוספות [ד"ה נזק]. דשור המועד דאמרן לאו דשן ורגל. אלא דקרן. דלא מגבין בבבל שאין מומחין כמ"ש הר"ב בריש פ"ח דב"ק ועיין שם ומדתני לנזק בהדי תשלומי כפל וכו' דאין נגבין אלא ע"י מומחין. שמעינן דאיהו נמי דוקא בנזק שאינו נגבה אלא במומחין. ומ"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים ועיין לעיל. ומ"ש הר"ב איידי דבעי למיתני תשלומי כפל וכו' תנא נמי חצי נזק וכו'. וכך כתב הרמב"ם. והוי מצי לפרושי דחצי נזק גופיה איצטריך. דתנא ממונא ותנא קנסא. דקיימא לן חצי נזק קנסא. כמ"ש בס"פ קמא דב"ק [ד"ה מה בין]. ובשאר דוכתי. והכי אמרינן בגמרא. ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא:

מפני שיש בו דיני נפשות. ורבי מאיר סבירא ליה שאם יהיה צריך לדיני נפשות. יוסיפו על השלשה. עשרים. וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן. שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינם מומחים. או שהם פסולים. ולפיכך הוסיפו הדיינים. ור"מ לא היה חושש לזה. כן פירש הרמב"ם מהגמרא [דף ח']. אבל זה שכתב או שהם פסולים לא ידענא מאי קאמר דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו שהוסיפו עליהם. וא"ת [התנן] בפ"ג משנה ו' דמוסיפין ואין חוששין ללעג. וי"ל דהתם משום הכי מוסיפין לפי שאחד אומר איני יודע ואין כאן לעג שהרי אמת הוא שאחד אומר איני יודע. ובעיבור השנה לקמן במשנה ב' לא קשיא. דתחלת ישיבתן היא כדי להוסיף. והתוספות [ד"ה מש"ה]. מפרשים דחוששין ללעז. אם יוכחשו עידי הבעל ויתחייב מאה כסף ואח"כ יביא עדים ולא יוכחשו ותדין היא בנפשה. ואתו להוציא לעז על הראשונים לומר שלא ידעו לדון. ובנמוקי יוסף האריך בזה: