מסכת סנהדרין - פרק ה - משנה ג

אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁנַיִם בַּחֹדֶשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה בַחֹדֶשׁ, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשָּׁה, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. אֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּשָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ, עֵדוּתָן בְּטֵלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קַיָּמֶת. אֶחָד אוֹמֵר בְּחָמֵשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר בְּשֶׁבַע, עֵדוּתָן בְּטֵלָה, שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַמִּזְרָח וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַמַּעֲרָב:

שזה ידע בעיבורו של חודש. זה שאמר בשנים ידע שהחודש שעבר מלא היה, ויום ראשון של חודש שהוא יום שלשים, מחודש שעבר היה. ודוקא עד חצי החודש, אבל מחצי החודש ואילך עדותן בטילה, שחזקה אין עובר חצי החודש עד שכל העולם יודעים מתי קדשו בית דין החודש:

רבי יהודה אומר קיימת. דעביד אינש דטעי כולי האי:

חמה במזרח. ממקום זריחת החמה עד אמצע הרקיע קרוי מזרח, ומאמצע הרקיע עד מקום השקיעה קרוי מערב:

אחד אומר בשנים בחדש. וכו'. ל' הרמב"ם בפ"ב מהלכות עדות. עד א' אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש והשני אומר ברביעי בשבת בשלשה לחדש:

שזה יודע בעבורו של חדש. וה"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו של חדש. וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה תוספות פ"ק דפסחים דף י"א. עוד כתבו שם וכאן [דף מ"א ד"ה שזה] דקשה ומה אילו דייקי' בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעבורו של חדש וה"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא. דהכי פריך בסמוך ומה נפסיד אם נדקדק בהן י"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילי' באיזה יום ומכוונין ליום א'. ש"מ זה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. ע"כ:

אחד אומר בשלשה וכו' עדותן בטלה. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. [*והוה מצי למימר א' אומר בשנים וא' אומר בד' אלא דמתחיל במאי דסיים. ותו דג' וה' נוחים על הלשון לחברם יותר מב' וד']:

אחר אומר בב' שעות וכו' עדותן קיימת. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו דכי נמי אמרת זה שאמר שתים בתחלת שתים וזה שאמר ג' בסוף ג'. כל רגעים שבינתים שאירע המעשה בהן. יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו [*ולר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו] דאי לא תימא הכי. ומה אילו דייקי' בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת ג'. והאי דקאמר חמש. בסוף ה'. והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן. ואנן ניקום ונקטול מספיקא. ורחמנא אמר (במדבר ל״ה:כ״ה) ושפטו העדה והצילו העדה. גמרא פרק קמא דפסחים דף י"ב. עוד שם בגמרא. דלענין הזמה אי אתו סהדי ומזימין להו. יהבינן להו כלהו טעותייהו. דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף ה' בין שניהם. להאי דשתים יהבינא ליה שעה ראשונה. שניה. ושלישית ורביעית. ולהאי דג' יהבינא ליה עוד חמשית ותו לא. דכי אמרי [ליה] להאי דשתים בשניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה בראשונה. ועוד ה"ל לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. וכי אמרו לו ראשונה ושניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לפני ג' וד'. ואי אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל ג' נמי יהבי' לקמיה ראשונה ושניה. ולבתריה יהבינן ד' וה'. ואי מזמי ליה לכולהו ה'. [הרי] הוזם. [רש"י]. וכתבו התוספות אמאי לא נתלה הטעות במזימים. וכשאמרו המזימים עמנו הייתם עד סוף חמישית. נאמר שטעו וקרו לד' ה'. והמעשה היה בחמישית ולא יהיו מוזמים בכך. ונהי שעדות מוכחשת היא. שהרי אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה'. מ"מ מוזמין לא יהיו. ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים. ע"כ:

שעות. כתב הרמב"ם וכבר בארנו במס' ברכות [פ"ק משנה ב'. ועיין שם בפירש הר"ב] שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות. ע"כ:

אחר אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה. והקשו התוספות אמאי עדותן בטלה נשייליה דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' [אי נמי] האי דקאמר ה' תחלת ה'. וי"ל דלבטל עדות בדקינן להו. משום דכתיב והצילו העדה. ולא לקיים עדותן [ועמ"ש לקמן בסמוך] וא"ת מ"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה. וי"ל [דקסבר רבא] דאין לתלות הטעות בשניהם. [ע"כ]. כדפירשתי לעיל:

רבי יהודה אומר קיימת. בפ"ק דפסחים משנה ד' פליג ר' יהודה עם ר"מ נמי כה"ג. ופסקו שם הר"ב והרמב"ם כר' יהודה. ולכאורה ה"נ הכא. אלא שראיתי להרמב"ם בסוף פ"ב מהלכות עדות דפסק כת"ק דהכא ונ"ל טעמא משום דהכא מסתם סתים ת"ק ולא תנן דברי ר"מ כמו התם. ור"מ ור' יהודה הל' כר' יהודה. ועוד דשם בגמרא דף י"ג פסקינן בהדיא כר"י מה שאין כן הכא:

שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ואין להקשות דבמשנה ד' פ"ק דפסחים גזר רבי יהודה משום יום המעונן דטעו על השביעית לומר שהיא החמישית כדפירש הר"ב ופסק כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא. ושוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה שם בפסחים. וז"ל גזירה משום יום המעונן וכו'. תוספות. אבל לענין עדות נפשות אע"ג דאמרינן יום המעונן הוה לא לקיים עדותן בין ה' לז'. דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין. לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון. ע"כ: