מסכת סנהדרין - פרק ח - משנה ו

הבא במחתרת. שאמרה תורה יהרג:

נדון על שם סופו. שסופו להרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו להציל את שלו:

אם יש לו דמים חייב. כגון האב הבא במחתרת על הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, לפיכך אין הבן רשאי להרגו. ואם שבר האב החבית, חייב לשלם:

אין לו דמים פטור. ושאר כל אדם הבא במחתרת שאם הרגו בעל הבית אין לו דמים, אם שבר את החבית פטור מלשלם. שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור מן התשלומין, שאין אדם מת ומשלם:

הבא במחתרת נדון ע"ש סופו. גמרא. אמר רבא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמר אם יעמוד וכו'. ועמ"ש במשנה ה' פ"י. וא"ת א"כ למה מחתרת אפילו הבא שלא ע"י מחתרת נמי הא איתנהו ברייתות בגמרא [דף ע"ב ע"ב] ולרמב"ם בפירושו וכן בחבורו פ"ט מה' גניבה תרוייהו ס"ל דמחתרת לאו דוקא וה"ה לבא דרך גגו חצרו וקרפיפו אלא שמפני שרוב גנבים מצוים במחתרת דבר הכתוב בהוה ולרש"י חדא מנייהו סברא דאין ה"נ דדוקא מחתרת. דמחתרת זו היא התראתו. דכיון דטרח [*ומסר נפשיה] לחתור. אדעתא דלהרוג בא ואמרה התורה השכם והרגו. אבל נכנס [*לחצרו וגגו דרך הפתח] צריך התראה שיעמוד כנגדו על ממונו. וזה יקבל ההתראה שע"מ כן בא שאם יעמוד כנגדו שיהרגנו:

אם יש לו דמים. כחי הוא חשוב. ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. רש"י בפירוש החומש:

אם אין לו דמים פטור. כתב הר"ב [*שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור וכו'] ואף על פי שניצול. פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין. רש"י. וכה"ג בגמרא דף ע"ג דהמותר להציל בנפשו פטור מתשלומין מהאי טעמא דאין אדם מת ומשלם. ואי קשיא דברפ"ג דכתובות פירש הר"ב והרמב"ם גם בחבורו פ"ק מהלכות נערה דחייבי מיתות ב"ד הן דפטירי מתשלומין. וכן לשון רש"י שם דף ל'. לא קשיא ולא מידי דלא אתא אלא לאפוקי כרת דבידי שמים דלא פטירי. אבל כל שנימות על ידי אדם בכלל מיתות ב"ד הוא שהרי אינו בידי שמים. והרשות נתונה לאדם להמיתו. הא למה זה דומה למאמרם בפ"ג דב"ק עביד אינש דינא לנפשיה. הרי שדין היחיד [גם] כשעושה לעצמו דינו דין לענין ממון וכאילו נדון בב"ד. ואין סותרין דינו כשעשה כהלכה. ה"נ לענין נפשות *)כשעשה כהלכה דינו מקרי דין ובכלל מחוייבי מיתות ב"ד הוא: