מסכת סנהדרין - פרק ו - משנה ד

בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ, יָצָא. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ תּוֹלִין אוֹתוֹ פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן. אָמְרוּ לוֹ, שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ, מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ וְהָעֵץ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, וּמַקִּיף שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְתוֹלֶה אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין. וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם לָן, עוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי מָה זֶה תָלוּי, מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

היה גבוה שתי קומות. ומפילו משם לארץ:

הופכו על מתניו. שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר:

המגדף. מברך את ה׳:

והעובד עבודה זרה. נמי מגדף הוא. דכתיב (במדבר ט״ו:ל׳) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ את ה׳ הוא מגדף, ואותה פרשה בעבודה זרה מדברת:

ואין דנין שנים ביום אחד. בבית דין אחד. משום דלא מצי לאפוכי בזכותייהו דכל חד וחד. אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

משקעין. נועצים:

והעץ יוצא ממנה. כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה:

ומקיף. סומך זו אצל זו. כמו לתרום שלא מן המוקף [עירובין ל״ב]:

ותולין אותו. בידיו:

הקורה מוטה על הכותל. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמך על הכותל. וטעמא דרבי יוסי, לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו, ואמרה תורה כי קבור תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר חפירה תלישה וקבורה. ורבנן, חפירה לאו כלום היא, ולא מיעטה תורה אלא שלא יהיה העץ במחובר מעיקרו. והלכה כחכמים:

היה גבוה שתי קומות. תנא וקומה שלו הרי כאן ג'. ומי בעינן כולי האי. ורמינהו מה בור שהוא כדי להמית י"ט. אף כל כדי להמית י' טפחים [משנה ה' פ"ה דב"ק] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה [שימות מהר]. [רש"י] אי הכי ליגבהיה טפי. משום דמנוול. פירש"י אם גבוה יותר מדאי מתפרר גופו ואיבריו מתפרקים וכריסו נבקעת:

דוחפו. גמ'. מנין שבדחייה. שנאמר (שמות י״ט:י״ג) כי סקול יסקל או ירה יירה. הנה השוה הנסקל שנפל את האבן עליו. עם הנדחף שנפל הוא בעצמו לארץ. הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. וכתבו התוס' סקילה נאמרה תחלה בכתוב ואפ"ה עבדינן ליה לבסוף משום דאשכחן קרא דסמיך סקילה למיתה. דכתיב (דברים י״ז:ה׳) וסקלתם באבנים ומתו. ע"כ. ומנין דלמדין לדורות מסיני. תלמוד לומר סקל יסקל פירש"י ל' עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:

נהפך על לבו. לשון הרמב"ם פט"ו מהלכות סנהדרין. דוחפו על מתניו מאחוריו. והוא נהפך ונופל על לבו לארץ:

הופכו על מתניו. לשון הר"ב שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר וכן פירש"י ול' פרקדן פי' בערוך אפוי בקידה:

ואם לאו השני נוטל את החבן וכו'. ולא סגי בירייה לחוד מדכתיב סקל יסקל או ירה יירה ורבויא הוא מדלא כתיב כי סקל או ירה. ומדכתיב או לחלק שמעינן שאם מת בדחייה דיצא. גמ':

ונותנה על לבו. נתינה זו לאו דוקא. דסקילה משמע ע"י השלכה כמה דאת אומר ויסקל באבנים את דוד שמואל ב' ט"ז ובודאי שלא נתן אבנים על דוד אלא שהשליכם לעומתו כמו שהוא אומר עוד שם. ויסקל באבנים לעומתו. אלא ה"ק מתני' שנותנו על לבו ע"י השלכה. וכן מפורש בגמרא שהאבן היה משוי שני בני אדם. ושני העדים מדלים אותה ושדי לה חד מנייהו שמשליך יותר בכח. ששנים המשליכים א' מעכב השני. וכן העתיק הרמב"ם ומשליך האבן על לבו:

שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם. ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הרמב"ם בפירוש משנה ג' פרק דלקמן:

כל הנסקלין נתלים. מפרש בגמרא דדריש רבויי ומעוטי. והומת ותלית רבוי. כי קללת מעוט. אי הוו מקרבי להדדי לא הוה מרבינן אלא עכו"ם דדמי ליה בכל מילי [שכופר בעיקר כמותו] השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין. ולא מיעט אלא שאר מיתות ב"ד:

וחכמים אומרים אין נתלה אלא המגדף ועובד ע"ז. דדרשינן כללי ופרטי. והומת ותלית כלל. כי קללת פרט. אי הוו מקרבי להדדי [אמרינן] אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא. השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי עכו"ם דדמי ליה בכל מילי. והיינו דאיכא בין פרט למיעוט. דפרט הוא פירוש הכלל. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכי מתרחק מהני לרבויי מה דדמי לפרטא בכל מילי ותו לא. [*אבל הדורשו במעוט לא עקר את הכלל ממקומו. אלא מעטו במקצת שמתחלה היה משמע כל דבר. ובא המעוט ומעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע. אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו] והכי מפרשא בגמ'. והר"ב שכתב הטעם דעכו"ם מקרי נמי מגדף. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פט"ו. דקדקתי בירושלמי ובספרי. ולא מצאתי שדרשו כן:

ואין האשה נתלית. שנאמר (דברים כ״א:כ״ב) וכי יהיה באיש חטא וגו' ותלית. איש ולא אשה. ור' אליעזר דריש לרבות בן סורר ומורה. איש. ולא בן. [*כדתנן בריש פ"ח בן ולא איש] חטא. מי שעל חטאו נהרג. יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג [כדתנן פ"ח משנה ה'] הוי מעוט אחר מעוט. ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. גמ'. [*וקצת קשה לי דהא לר' אליעזר כל הנסקלין נתלין. ובן סורר ומורה נאמר בו ורגמוהו וכדתנן במשנה ד' פ"ז וא"כ למה צריך לרבויי]:

ואין דנים שנים ביום אחד. עיין מ"ש במשנה ד' פ"י. וכתב הר"ב אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה. שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש"י:

רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל וכו'. כתב הר"ב וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו. מקבר תקברנו יתירא נפקא לן. רש"י דף מ"ה. ומ"ש הר"ב יצא זה שמחוסר חפירה ותלישה וקבורה. ורבנן חפירה לאו כלום היא ולא מיעטה התורה אלא שלא יהא העץ במחובר כלומר שמחוסר קציצה. והכי איתא בגמ'. אבל ז"ש חפירה לא כלום היא. בגמ' גרסינן תלישה ומ"מ חפירה ותלישה דבדברי ר"י גרסינן נמי בגמרא. ומיהו הח"ש מוחק חפירה. ולגירסת הר"ב דגרס ורבנן חפירה וכו' אפשר למחוק תלישה. דהא עיקר תלישת המחובר מעיקרו היא. כדאמרינן תלוש ולבסוף חברו. אלא מדנקטיה הכא לתלישת מחובר מעיקרו. קציצה. שייך למקרי לגבה. תלישה לתלוש ונתחבר. שוב מצאתי בפי' הרמב"ם כדברי. שכתב חפירה ולא תלישה. אע"פ שכתב קציצה. הלכך יש למחוק תלישה. אבל לא שלחתי בו יד להגיה אחרי שהר"ב העתיק מהגמרא שלפניו כמו שהיא ג"כ לפנינו:

שם שמים מתחלל. שמזכירין שזה ברכו. רש"י. ולפיכך אמרו בגמרא ובברייתא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח"כ תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר [כלומר אין שהות בינתים] כדי לקיים מצות תלייה והעתיקה הרמב"ם בפט"ו מהלכות סנהדרין: