מסכת סנהדרין - פרק ז - משנה ז

הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ. בַּעַל אוֹב זֶה פִתּוֹם הַמְדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ, וְיִדְּעוֹנִי זֶה הַמְדַבֵּר בְּפִיו, הֲרֵי אֵלּוּ בִסְקִילָה, וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶם בְּאַזְהָרָה:

שימסור למולך. מוסרו ביד הכומרים:

ויעביר באש. מעבירו מצד זה לצד זה:

עד שימסור ויעביר באש. שנאמר (ויקרא י״ח:כ״א) לא תתן להעביר, וכתיב התם (דברים י״ח:י׳) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה העברה האמורה שם באש, אף העברה האמורה כאן באש:

אוב זה פיתום. לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה:

והמדבר משחיו. ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי:

וידעוני. חיה ששמה ידוע. וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד. והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור:

והנשאל בהם. שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה. דאל תפנו אל האובות:

ויעביר באש. לשון הר"ב מעבירו מצד זה לצד זה. וז"ל הרמב"ם זו העברה אינה שרפה כמו שחשב המון רב למאד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותה בכך והוא הנקרא מולך. והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד. והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה ע"כ. וכ"כ רש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני בברייתא המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדריא. לאו למולך היה. אלא לאלהי ספרוים דהתם שרפה כתיב. ע"כ. וההעברה משמע מלשון הרמב"ם שהכומרים מעבירין. וכן לשון רש"י. וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה. ע"כ. אבל בחבורו פ"ו מהלכות ע"ז כתב ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש [ברשותן] ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. וכתב הכ"מ דלא ימצא בך מעביר משמע שהוא עצמו מעביר. ע"כ:

עד שימסור ויעביר. לשון הר"ב שנאמר [לא] תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על. מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה. רש"י:

פיתום. שם המכשף. רש"י. ומ"ש הר"ב לוקח גלגולת של מת וכו'. גמרא. ואין זה דורש אל המתים. לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה. אלא כדתניא ודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ע"כ. והרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות ע"ז כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאחר שנתאכל. עיין מ"ש בלשון זה בסוף פרק דלעיל:

[*המדבר משחיו. והר"ב העתיק והמדבר. וכן מוכח בברייתא דתרתי נינהו. ומ"ש הר"ב ויש שעושין וכו'. לשון רש"י. מעלה את המת מן הארץ. ומושיב לו בשחיו תחת זרעותיו ומדבר משחי איישל"א בלע"ז]:

וידעוני. כתב הר"ב חיה ששמה ידוע וכו' וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים וכו' לפי שאין יכולים לקרב אליה שהיא מזקת כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ח דכלאים. ובגמרא ת"ר ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו [*ע"י כשפים לשון רש"י בפירוש המשנה] והעתיקה הרמב"ם. ועיין מ"ש בזה במשנה ב' פ"ק דכריתות:

[*והנשאל בהם. פירש הר"ב שבא ושואל וכו' וכן פירש"י. ותמיהני על לשון המשנה דקתני בלשון נפעל וכן נמצא ג"כ במדרש ג' דברים באוב וכו' שהביא רש"י בשמואל א' כ"ח. והנשאל. והכוונה על השואל וצ"ע]:

באזהרה. כתב הר"ב דאל תפנו אל האובות. וכפירש"י ומסיים ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. וכתבו התוספות וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה וכו' והכרתי אותה. וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך. דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פרק י"א מהלכות עכו"ם אסור לכאול בעל אוב וידעוני. שנאמר לא ימצא בך. ובפ"ו כתב העושה אוב או ידעוני וכו'. ואזהרה שלהן מנין שנא' אל תפנו. ע"כ. והכ"מ כתב שכן הוא בת"כ פרשת קדושים. ע"כ. וחפשתי ולא מצאתי: