מסכת סנהדרין - פרק ז - משנה ח

הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, בְּדָבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. הַמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בַּשֵּׁם. קִלְּלָם בְּכִנּוּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:

עד שיקללם בשם. באחד מן השמות המיוחדים:

קללם בכינוי. רחום, חנון, ארך אפים:

בדבר שחייבים על זדונו כרת וכו'. מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי. ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת. מאי היא. תחומין ואליבא דר"ע [דיליף להו מקראי במסכת סוטה פרק ה' משנה ג' ואין חייבין עליהם כרת. דהא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולא פליג ר"ע]. והבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר לא תבערו ללאו יצאת. כמ"ש בסוף משנה א' פרק ד':

המקלל אביו ואמו. עיין בריש פרק י"א:

וחכמים פוטרים. [גמרא מאן חכמים רבי מנחם בר רבי יוסי היא]. דתניא ר' מנחם בר"י אומר בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם [אם אינו עניין לו דהא כתיב ונוקב שם] לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. וכתב רש"י ר' מנחם לא ס"ל הא דדרשינן לעיל [משנה ה'] מהאי קרא עד שיברך שם בשם. ואפילו לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי. רבי מנחם בר' יוסי מחייב עליה. ע"כ. והר"ב וכן הרמב"ם שפירשו לעיל להך דרשה דעד שיברך שם בשם ש"מ דהכי ס"ל להלכה. דאי לאו הכי בענין המשנה אינו מוכרח לפרש כן. ועוד בהדיא פסק כן הרמב"ם בחבורו פ"ב מהלכות עכו"ם. והכא במשנתינו מסתמא הלכה כחכמים וכן פסקו הר"ב והרמב"ם בסוף פ"ד דשבועות. דהתם נשנית ג"כ משנתינו זאת ואיך אפשר לפסוק כשניהם. דאי הך דרשא. לא אתיא אידך. והכ"מ בפ"ב מהלכות עכו"ם כתב דטעמא דהרמב"ם שפוסק במשנה ה' שצריך שיברך השם בשם. לאו מהך דרשא דבנקבו שם דהא איצטריך להכא ללמד על מקלל אביו. אלא מדסתמא מתניא הכי בברייתא. עד שינקוב השם בשם פסק הכי. ואפשר דמקרא אחרינא דריש. עכ"ד. והוא דוחק. ובתוספות דשבועות [דף ל"ו] בנקבו שם יומת מה ת"ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ע"כ. נראה מדעתם דס"ל נמי דלענין הדין הלכה כשתיהן דמברך השם אינו חייב עד שינקוב השם בשם. ולענין מקלל אביו נמי אינו חייב אלא המקלל בשם. אלא שיש להם תימה מנלן לדרוש תרווייהו מחד קרא. אך אין להניח ההלכות אע"פ שיש כאן תימה. ומ"מ תימה יש: