מסכת סנהדרין - פרק ב - משנה ב

מסכת סנהדרין - פרק ב - משנה ב

הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ. לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם, זָכוּר לָטוֹב. אָמְרוּ לוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמָנָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יב) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת סנהדרין - פרק ב - משנה ב

המלך לא דן ולא דנין אותו. ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים. אבל מלך ממלכי בית דוד. דן ודנין אותו, שנאמר (ירמיהו כ״א:י״ב) בית דוד כה אמר ה׳ דינו לבוקר משפט:

אין שומעין לו. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וגנאי הוא לו שתחלוץ וירקה בפניו. וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכן הלכה:

מלך נושא אלמנתו של מלך. והלכה כר׳ יהודה בהא:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת סנהדרין - פרק ב - משנה ב

לא דן ולא דנין אותו. כתב הר"ב ודוקא מלכי ישראל שאינן נשמעים לדברי חכמים כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש. שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב (שמות כ״א:כ״ט) והועד בבעליו. ועבדו כממונו דמי. וכשבא וישב אמרו לו עמוד שנאמר (דברים י״ט:י״ז) ועמדו [שני] האנשים ולא רצה וכו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע"י שהענישם שמעון בן שטח. על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. וא"ת והא אמרינן בר"פ ד' דשבועות שאינו מעיד לפי שאיכו רשאי לעמוד. כמ"ש שם בס"ד. ואף במלכי בית דוד *) הוא. וא"כ ה"נ לא יהיו נדונים מהאי טעמא. וי"ל כמ"ש התוספות דשאני דיני נפשות דחמירי. ע"כ. וכיון דאין דנין אותן לא ידונו ג"כ. דכתיב (צפניה ב׳:א׳) התקוששו וקושו קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים. ומ"ש הר"ב אבל מלך ממלכי בית דוד דן ודנין אותו. שנאמר כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן להו. היכי דנין. הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. והקשה הכ"מ בפ"ג מהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דאי נימא דדוקא לבית דוד דדנין. דאילו לבית ישראל אין דנין. קשיא היאך דנוהו לינאי. ותירץ דכיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט. כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל. אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד. לא עליהם הגזירה כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. ע"כ:

לא מעיד ולא מעידין אותו. מאותה מעשה עצמו שהיה על ידי קבלת עדות בפני ינאי המלך. ולא רצה לעמוד כדאמרן. ובין שהוא מעיד. ובין שמעידין אותו. צריך שיעמוד. כדדרשינן בריש פ"ד דשבועות מועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ולשון הרמב"ם בפרק י"א מהלכות עדות מפני שהם אלמים בעלי זרוע. ואין נכנעים תחת עול הדיינים. ע"כ. ומשמע דמלכי בית דוד [הוא] מעיד ומעידין אותו. אבל בפ"ג מהלכות מלכים לא כתב אלא מעידין עליהם. משמע דהם אין מעידין. וכן כתב הכ"מ. ועמ"ש ברפ"ד דשבועות:

ולא חולצין לאשתו. מפני שאסורה לינשא. רש"י. ועיין לקמן:

אין שומעין לו. כתב הר"ב דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. שנאמר (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך [כדלקמן במתניתין דסוף פרקין] ור"י מצוה שאני. גמרא. ומ"ש הר"ב וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכ"כ הרמב"ם ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה במ"י פ"ד דיבמות. ורש"י [שם י"ט] פירש טעם שאינו מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו:

רבי יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך כו' שנאמר ואת נשי אדוניך. ומדתנן ר' יהודה אומר משמע דפליג עם ת"ק. וכן הוא בגמרא [דף יט]. תניא אמרו לו לר"י נשים הראויות לו [המותרות לו. [רש"י] מבית המלך. ומאי ניהו מירב ומיכל והשתא שנמצינו למדין שחלוקים חכמים על רבי יהודה אפילו בהא. קשיא לי למה פסק הר"ב. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. דהלכה כר"י בהא. ומיהו נ"ל דאפשר דסברי דקשיא על דברי חכמים דהא ואת נשי אדוניך בחיקך כתיב. וזה לא מצינו [לומר על מירב]. שהרי נאמר (שמואל א י״ח:י״ט) ויהי בעת תת מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה. אבל בחבורו פ"ב מהלכות מלכים חזר בו. וכתב אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר: