מסכת סנהדרין - פרק ג - משנה ח

כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה, סוֹתֵר אֶת הַדִּין. אָמְרוּ לוֹ, כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֶּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם. מָצָא בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, סוֹתֵר. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ סוֹתֵר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא מָצָא בְתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים וְאָמַר אֵין לִי עֵדִים, אָמְרוּ הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה, וּלְאַחַר זְמָן הֵבִיא רְאָיָה וּמָצָא עֵדִים, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַה יַּעֲשֶׂה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ עֵדִים וּמָצָא עֵדִים, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ רְאָיָה וּמָצָא רְאָיָה. אָמְרוּ לוֹ הָבֵא עֵדִים, אָמַר אֵין לִי עֵדִים, הָבֵא רְאָיָה וְאָמַר אֵין לִי רְאָיָה, רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין וְאָמַר קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי, אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפֻנְדָּתוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם:

הבא ראיה. שטר זכות:

הרי זה אינו כלום. שהרי אמר אין לי. וחיישינן שמא זייף. או שכר עדי שקר:

אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו׳ ואין הלכה כרשב״ג:

קרבו פלוני ופלוני והעידוני. בהא אפילו רשב״ג מודה. דכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי, ודאי שקרן הוא. אבל הטוען יש לי עדים או ראיה במדינת הים, אין שומעין לו לענות הדין עד שישלח למדינת הים, אלא פוסקין את הדין כפי מה שרואין ממנו עכשיו, וכשיביא עדים או ראיה סותר את הדין וחוזרים ודנים כפי העדים או הראיה שהביא:

אפונדתו. חגורתו. ואית דמפרשי מלבוש הסמוך לבשרו:

סותר את הדין. בית דינו סותרין לו דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו. רש"י:

אמר רשב"ג וכו' שלא מצא בתוך ל'. בגמרא פסקינן בהא הלכה כרשב"ג. והא דכתב הר"ב אין הלכה כרשב"ג קאי אבבא אחרונה דבההוא פסקינן בגמרא דלא כרשב"ג כדאמרינן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו' וראיה אחרונה. והיא זו האחרונה דמתניתין. דראשונה הלכה כמותו. ואף הרמב"ם בפירושו כתב סתם ואין הלכה כרשב"ג. ותימה שלא פירש דדוקא באחרונה. ובחבורו פ"ז מה"ס פסק בהדיא בקמייתא כרשב"ג. ואל יטעך סוף הלשון שנראה כאילו פסק גם בבתרייתא כרשב"ג. אבל מוכח מתוכו דליתא. דא"כ ברישא לאשמועינן רבותא דאפילו אמר אין לי וכו' סותר. אבל עיקר הלשון כמו שהעתיק הש"ע בסימן כ' [*ודקדקנו בפירושו של הרמב"ם וראינו שבהכרח מ"ש ואין הלכה כרשב"ג קאי דוקא אסיפא. דבסוף משנה ז' כתב והלכה כרשב"ג ושם לא הוזכר רשב"ג. אלא ט"ס הוא וצ"ל בתחלת משנה ח' וקאי ארישא. והשתא ממילא הא דכתב במשנה ח' ואין הלכה כרשב"ג לא קאי אלא אסיפא בלחוד]:

קרבו פלוני ופלוני וכו'. כתב הר"ב אבל הטוען וכו' אין שומעין לו וכו' וכשיביא וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ולכון אבל מוסב על וכשיביא וכו':

אפונדתו. פירש הר"ב חגורתו כלומר אזור חלול. וכן כתב בסוף מסכת ברכות. ובריש פכ"ט דכלים: