מסכת סנהדרין - פרק ג - משנה ד

וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין, אָבִיו וְאָחִיו וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ וּבַעַל אִמּוֹ וְחָמִיו וְגִיסוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן, וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא. אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ. וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ, וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵתָה בִתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה קָרוֹב:

ובעל אחותו וכו׳ משום דבעל כאשתו:

וגיסו. בעל אחות אשתו:

הם ובניהן וחתניהן. ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים מאשה אחרת, או חתנים נשואים לבנות שיש לו מאשה אחרת, אינן חשובין קרובין:

וחורגו. בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. ואין צריך לומר שלישי בשני. אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון, שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות, וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה, וכל איש שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו:

אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו. ואין הלכה כמשנה ראשונה:

וכל הראוי ליורשו. תשלום משנתו של ר״ע היא ולא ממשנה ראשונה. וכל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו, כשר לו, שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו, לפיכך הוא פסול להעיד לו:

היה קרוב. כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו:

ונתרחק. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:

ר״י אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ יהודה:

ואלו הן הקרובים. מנא הני מילי דת"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל אי ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים. ובנים בעון אבות. הרי כבר נאמר (דברים כ״ד:ט״ז) איש בחטאו יומתו. [ודכתיב (שם ח) פוקד עון אבות. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהן] אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים [ועל כרחך הני ב' אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל. דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן סגי]. ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. אשכחן אבות לבנים. ראובן לבן שמעון. דהיינו אחי אביו. ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו. וכ"ש אבות להדדי. דהא בנים מכח דידהו קאתו. בנים לבנים מנלן. א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן. דכיון דכתיב אבות ב' אחים משמע ועל הבן הוה משמע. בנו של כל אחד וא' הוי פסול לשניהם. ומאי בנים דאפילו בנים להדדי. בנים לעלמא שיהו ב' קרובים פסולים להעיד על אדם מן השוק מנלן. א"כ לכתוב קרא ובן על אבות. א"נ הם על אבות. מאי ובנים אפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב. קרובי האם מנלן. אמר קרא אבות אבות תרי זימני. אם אינו ענין לקרובי אב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני. אם אינו ענין לחובה. תנהו ענין לזכות. אשכחן בדיני נפשות. בדיני ממונות מנלן. אמר קרא (ויקרא כ״ד:כ״ב) משפט אחד יהיה לכם. משפט השוה לכם. גמרא:

אביו. ס"א ל"ג וכן בנוסח משנה שבגמרא בבלי וירוש' ל"ג. וכ' הרמב"ם הכועם שלא מנה אותו במשנה לפי שהוא מבואר במקרא. ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש"י מלהעיד האב על הבן. או הבן על האב. כמ"ש לא יומתו אבות על בנים. ע"כ:

ובעל אחותו. כ' הר"ב משום דבעל כאשתו. דכתיב (שם י"ח) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא. מכלל דאשה כבעלה. גמרא [דף כ"ח ע"ב]:

ובניהן וחתניהן. כתב הר"ב ודווקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. וכ"כ הרמב"ם ולאו דוקא גיסו. דה"ה לכלהו בעל כאשתו. דלא מפסלי בניהן ובנותיהן שמאשה אחרת. אלא נקטי גיסו דסמיך:

וחורגו לבדו. ואי קשיא כיון דתנא בעל אמו פסול לו. ממילא ידעינן דהוא נמי פסול לבעל אמו. ולמה לי תו למתני חורגו. ואי משום לבדו. לשתוק מיניה. וכל כמה דלא תני. לא משתמע מינה אלא הוא לבדו. לא תקשה לך דכל הנך דמשתמעי מכללא. מתני במתניתין בהדיא כגון אחי פסול לי ואנא לו [*דאנא נמי אחיו. ובנו פסול לי. ואני לו] דאנא אחי אביו. ובמתניתין תני ליה אחי אבי פסול לי. ואני לו. שאני בן אחיו. והא תנא ליה אחיו ובנו וכו' דאורחא למתני כשם שזה פסול לזה כך זה פסול לזה. רש"י ונ"י:

דודו ובן דודו. לאפוקי אחי האם. וקרובי האישות. עיין בנ"י:

וכל הראוי ליורשו. כתב הר"ב תשלום משנתו של ר"ע היא וכו' [*וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וכתב בחכמת שלמה שכך נ"ל דלא כפירש"י וכו'. ע"כ. ופשוט הוא דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם. ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירושו [של] דודו ובן דודו דדוקא מן האב. א"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל] ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות. והיא ראוי ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו. וגיסו נמי שתי האתיות ראויות לירש זו את זו. ובעל כאשתו. ראשון בראשון אפילו בתרי בעל. לכולי עלמא. ומ"ש הר"ב אבל הוא ראוי לירש אחי אמו. כדתנן בריש פ"ח דב"ב אחי האם מנחילין ולא נוחלין:

היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר. ר"י אומר וכו'. דאמר קרא (שם ה') [או ראה וגו'] אם לא יגיד. בראייה והגדה תלא רחמנא מלתא. גמרא ערכין פ"ד דף י"ח. ועיין מ"ש שם במ"ב. [*מ"ש הר"ב ואין הלכה כר"י. עיין מ"ש לעיל משנה א' בדבור המתחיל שהן וכו']: