מסכת סנהדרין - פרק א - משנה ד

והרגת את האשה ואת הבהמה. היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:

כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה:

כל הקודם להורגן זכה. כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב״ד:

רבי עקיבא אומר וכו׳ בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת״ק נחש מיתתו בכ״ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר׳ עקיבא:

דיני נפשות בעשרים ושלשה. מפורש במשנה בסוף פרקין טעמא מאי:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. וכן פירש"י וכלומר ואתקש לאיש. ודברי הרמב"ם בפירושו בזה. צריך עיון:

כמיתת בעלים. פירש הר"ב אם היה חייב מיתה דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא (במדבר ל״ה:כ״א) מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:

הזאב והארי וכו'. שהמיתו אדם נדונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד כו'. בשור שנגח את הפרה. כך פירש"י. וכ"כ הר"ב ברפ"ו דעדיות. ולא מצאני שם כן לענין מזיקין. אלא לענין ניזקים לנפילת בור. ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת. ובמכילתא וכי יגח שור. אין לי אלא שור. מנין לעשות כל בהמה כשור. הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור. מה שור הנאמר בסיני [פי' בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור. אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ע"כ. שמע מינה דגמרינן טפי מתלת ועיין מ"ש סוף פרק הפרה:

והברדלס. עיין מ"ש [הר"ב] סוף פ"ק דב"ק:

זכה. לשמים. [פירש"י צדקה עשה] דליכא למימר לעורן דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן [דלא הצריכו לדונן בב"ד] כמאן דנגמר דינייהו ואסורי הנאה נינהו [כדקיי"ל בפרק שור שנגח] (בבא קמא דף מ"א). גמ':

רבי עקיבא אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי עקיבא. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות סנהדרין. וכתב עליו הראב"ד ולא ידעתי למה ע"כ. והליץ הכ"מ די"ל דטעמא דבארי ודוב סבירא ליה לרע"ק כת"ק. והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו. ובנחש ס"ל לר"ע כר"א והוה ליה ת"ק יחיד לגבייהו. ע"כ: