מסכת פסחים - פרק ב - משנה ו

בחזרת. בערבי חס״א לטוג״א בלע״ז א):

ובעולשים. בערבי הנדב״י. ובלע״ז אנדיבי״א ב). והערוך פירש שהוא ירק שקורין לו בלע״ז קרשפי״ל ג):

ובתמכה. סיב הגדל סביבות הדקל:

ובחרחבינא. אלקרצעינ״א בערבי:

ובמרור. מין כוסברתא הוא מר ביותר:

בין לחים בין יבשים. דוקא בקלח שלהן, כדאמרינן בסיפא ויוצאים בקלח שלהן. אבל עלין, לחים אין, יבשים לא:

שלוקים. מבושלין יותר מדאי עד שנמוחים:

כבושים. בחומץ:

מבושלין. כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית. לצאת ידי חובת מרור. והוא הדין בחמשת מיני דגן שמצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה. ואתרווייהו קאי:

ידי חובתו. כתב הרמב"ם דאכילת מרור מצות עשה בזמן שהכבש נאכל כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה חייבים באכילת מרור. וכדכתב סוף פ"ז מהלכות חמץ:

[*ובתמכה. פי' הר"ב סיב הגדל כו'. ודבר תימה הוא. דבגמ' אמר רבה בר בר חנא תמכתא שמיה ועל חרחבינא אמר ריש לקיש אצווא דדיקלא וכן העתיק הרי"ף. ואי איתא דתמכא הוא מענין הדקל כדפי' הר"ב הוה לרבה בר בר חנא נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן. וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים זלה"ה:

(כבושין) [שלוקין] וכו'. עי' במשנה ט' פרק ששי דנזיר:

ובדמאי. וכו' אבל בטבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן הויא ליה מצוה הבאה בעבירה לשון רש"י: