מסכת פסחים - פרק ב - משנה ה

ידי חובתו. משום חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחויב לאכול מצה דכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות:

בחטים ובשעורים וכו׳ אבל אורז ודוחן ושאר מינים לא, דכתיב (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, יצאו אורז ודוחן ושאר מינים שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון:

ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו. כל הני למאי אצטריכו, מפורשים במסכת שבת פרק מפנין:

והכהנים בחלה ובתרומה. דמהו דתימא מצה השוה וראוייה לכל אדם בעינן, וחלה ותרומה אינן ראויין לזרים, קמ״ל:

חלות תודה ורקיקי נזיר אין יוצאין בהן. אף על פי שהן מצה גמורה, דכתיב (שמות י״ב:י״ז) ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאו אלו שאינן משתמרות לשם מצה אלא לשם זבח:

למכור בשוק יוצא בהם. דכל למכור בשוק אמר אי מזדבנא מזדבנא, ואי לא, אכילנא לה אנא למצה של מצוה:

בכוסמין וכו'. עי' פירושם בריש מסכת כלאים:

והכהנים בחלה ובתרומה. פירש הר"ב דמהו דתימא מצה השוה כו' קא משמע לן. מצות מצות ריבה. גמרא. וכתב רש"י בפירוש המשנה אבל ישראל בתרומה לא. כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים יז) מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ע"כ. ועי' סוף משנה דלקמן:

ולא במעשר שני. לשון רש"י חוץ לירושלים ע"כ. דאלו בירושלים הרי שם מקומו לאוכלו בלא פדיון [*ואע"ג דמלתא דפשיטא הוא הוצרך רש"י לפרש] משום דאיכא תנא דפליג וסבירא ליה דאפי' בירושלים אינו יוצא במצת מעשר שני ויליף ליה מדכתיב (שם) לחם עוני מה שנאכל באנינות. יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה. דכתיב במעשר שני (שם כו) לא אכלתי באוני ממנו. ותנא דידן מצות מצות ריבה . ולחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין וכו':

חלות תודה ורקיקי נזיר. עי' מה שכתבתי במ"ו פ"ק דחלה: