מסכת פסחים - פרק ו - משנה א

אֵלּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ, אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דּוֹחִין:

ואלו דברים בפסח דוחין את השבת. פסח דוחה את השבת, דנאמר מועדו בפסח (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ונאמר מועדו בתמיד (שם כח) תשמרו להקריב לי במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת שנאמר (שם) על עולת התמיד, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת:

שחיטתו וזריקת דמו. א״א לעשותן בלילה דכתיב (ויקרא ז׳:ט״ז) ביום צוותו להקריב, ביום ולא בלילה:

מחוי. קינוח, כמו אכלה ומחתה פיה (משלי ל׳:כ׳). מחוי קרביו דוחה את השבת, שלא יסריחו:

צלייתו והדחת קרביו אין דוחין. דאפשר משתחשך:

הרכבתו. על כתפו להביאו דרך רה״ר לעזרה. אע״פ שאין בו אלא איסור שבות, שהחי נושא את עצמו, אין דוחה, דהו״ל למעבדה מאתמול. וכן הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו של קרבן פסח להסיר מומו, אע״פ שאין בו אלא איסור שבות, שחותכה בשיניו או בידו, אינן דוחים. והא דתנן בשלהי עירובין חותכין יבלת במקדש, ההיא ביבשה דמפרך פרכה, ומתניתין דהכא בלחה. ואע״פ דכשחותכה בשיניו או בידו כלאחר יד הוא, אפילו הכי אסור בלחה דהוה ליה למעבדה מאתמול:

ר״א אומר דוחין. דסבר מכשירי מצוה דוחים את השבת, במסכת שבת:

דוחים את השבת. פי' הר"ב דנאמר מועדו בפסח ויעשו בני ישראל וגו'. עי' במשנה דלקמן:

וזריקת דמו. כתבו התוספת דתנא אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה. וכתבו עוד דלא איצטריך למיתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלביו דאינו יכול להוציאם אלא על ידי הפשט עד החזה משום נימין ואח"כ מפשיט חתיכות קטנות דאין בהם שיעור עור כדאיתא בפרק כל כתבי קי"ז ושם כתבו עוד דלרבנן דפליגי אר"י בנו של ר"י בן ברוקא מותר להפשיט לגמרי שלא תהא מושלכת כנבילה והא דלא חשיב ליה הכא גבי דחיית שבת י"ל דבפלוגתא לא קא מיירי. והא דמיירי בפלוגתא דר"א ור"ע דמההיא ילפינן דהזאה אינה דוחה שבת להכי קתני לה. וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות קרבן פסח שכתב דמפשיטין את כולו. ולא חילק בי"ד שחל בשבת. והכ"מ לא העיר בזה ואחשוב שלא זכר להא דכל כתבי. ותדע דמייתי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן מן התוספתא:

והקטר חלביו. בגמרא תניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ופירש"י כדכתיב (ויקרא ו׳:ב׳) על מוקדה על המזבח כל הלילה [ועי' בריש ברכות] ואין ממתינין להם עד שתחשך. ע"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת. כדאיתא בסוף פ"ו דמנחות בגמרא דף ע"ב ע"ב. והיינו טעמא שהוצרך הר"ב לפרש גבי שחיטה שא"א לעשות וכו' דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל:

הרכבתו על כתפו. פירש הר"ב להביאו דרך ר"ה לעזרה וכ"כ רש"י ומשמע מלשונם דירושלים רה"ר היא. דאל"כ ה"ל למימר. להביאו דרך רה"ר לירושלים. ועוד דלא הוו צריכי לטעמא דחי נושא את עצמו. ובמשנה ט' פרק בתרא דעירובין פי' הר"ב דירושלים כרמלית היא. וראיתי בתוס' [דף ס"ו] בד"ה תוחב לו בצמרו שכתבו דבגמרא בשמעתין משמע דיש איסור רה"ר בירושלים. ופירשו דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה"ג משני בפ' בתרא דערובין אמילתא אחריתי. ע"כ. ומ"ש הר"ב שהחי נושא את עצמו. אתיא כבן בתירא דלעיל פ"ד משנה ג':

רבי אליעזר אומר דוחין שבת. פי' הר"ב דסבר מכשירי וכו' במסכת שבת רפי"ט ואפילו מלאכה גמורה ס"ל דשרי כדאיתא התם: