מסכת פסחים - פרק ט - משנה א

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בְּהִכָּרֵת:

מי שהיה טמא. שאלו פטורין מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא, לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת:

ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט׳:י״ג) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שאירעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:

שגג וכו' יעשה את השני. נראה דיליף לה מאיש איש דכתיב בפסח שני כדיליף מיניה בברייתא לזבין ומצורעים ובועלי נדות [*ושוב ראיתי בירושלמי טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מנין. ת"ל איש איש ריבה. עד כדון כרבי עקיבא [כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות]. דרבי ישמעאל [כלומר דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם] תני דבי רבי ישמעאל לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה. ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש. הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני אף אני מרבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני]:

אם כן למה נאמר טמא. כתב רש"י בגמרא פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד. אלא [קאי א]דרך רחוקה דאנוס הוי דלא מצי עביד ואי בעי למיעבד על ידי שלוחו מצי עביד מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה והילכך הואיל ושאר אונסים אדחו לשני אונס דדרך רחוקה למה לי דאדכרא רחמנא טפי מאונס אחרינא:

אלו פטורין מהכרת. כתב הר"ב דעיקר כרת בפסח ראשון. ומיהו בפסח שני נמי כתיב ביה (במדבר ט׳:י״ג) חטאו ישא. לרבי דיליף ממגדף שהוא מברך ה' דכתיב גביה (ויקרא כ״ד:ט״ו) ונשא חטאו והוא בכרת כדתנן בריש מסכת כריתות. ודקדוק מלת מהכרת כתבתי במשנה ב' פרק קמא דחלה: