מסכת פסחים - פרק ה - משנה ט

כֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין, אֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט, מַקְלוֹת דַּקִּים חֲלָקִים הָיוּ שָׁם, וּמֵנִיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מֵנִיחַ יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ, וְיַד חֲבֵרוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:

אונקליות. מסמרים שראשיהן כפופים למעלה:

ובעמודים. שהיו קבועין בבית המטבחים בעזרה עמודים קטנים נקראים ננסים:

חלקים. מפוצלות קליפתן:

שחל להיות בשבת. ואין יכול לטלטל המקלות:

ידו על כתף חבירו. ותולה אותו בגידי ארכובותיו בזרועו. ואין הלכה כר״א. שמותר לטלטל אותן המקלות דאין שבות במקדש:

מניח ידו על כתף חברו. פירש ראובן מניח יד שמאלו על כתף ימין חברו. ויד שמעון השמאלית מניח על כתפו הימנית ונמצא ששניהם יכולים להפשיט כל אחד ביד ימינו. והא דרבי אליעזר אסר במקלות לאו משום דאית ליה שבות במקדש. דא"כ לפלוג בכולהו שבות דבמקדש. אלא כדמסיק בגמ' פרק י"ז דשבת דף קכ"ד דבהאי שבות סבירא ליה דאסרו אף במקדש הואיל ואפשר בלאו הכי: