מסכת פסחים - פרק ו - משנה ג

אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּחֹל, בְּטָהֳרָה וּבְמֻעָט. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָא בְּשַׁבָּת, בִּמְרֻבֶּה וּבְטֻמְאָה, אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה:

אימתי מביאים עמו חגיגה. עם הפסח בי״ד בניסן:

בזמן שהוא בא בחול ובטהרה. דאע״ג דפסח דחי שבת וטומאה, חגיגה לא דחיא שבת:

ובמועט. שהיה פסח מועט לאכילת בני חבורה, ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן:

במרובה. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו:

ובטומאה. שרוב צבור טמאין:

אין מביאין עמו חגיגה. שחגיגת יום י״ד רשות היא ולא חובה:

בחול ובטהרה. ז"ש הר"ב חגיגה לא דחיא שבת. לשון רש"י הוא. ואפשר דלהכי לא נקטי נמי וטומאה דלא ליתי למטעי דתרווייהו כי הדדי הוא דלא דחיא להכי לא נקטי אלא חדא וה"ה לאינך:

ובמועט. כתב הר"ב ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן מסיים רש"י ותחשב להן אכילה ועיין במשנה ח' פ' בתרא:

במרובה ובטומאה. לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא: