מסכת פסחים - פרק ג - משנה ב

בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:

בצק שבסידקי עריבה. ועשוי לחזק שבריה וסדקיה. אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוט. ואם אינו עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער, לפי שאינו מבטלו שם ואפשר שימלך ויטלנו משם:

וכן לענין הטומאה. אם נגע שרץ בהאי בצק בפסח שאיסורו חושבו, אם יש בו כזית חוצץ בפני הטומאה ולא הוי כעריבה ולא נחתא לה טומאה לעריבה. ובפחות מכזית, אם אינו מקפיד עליו בטל לגבי עריבה והוי כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה והיא טמאה:

אם מקפיד עליו חוצץ. הכי קאמר, ובשאר ימות השנה שאין איסורו חושבו, אין הדבר תלוי בשיעור אם יש בו כזית אם לאו, אלא בקפידא תליא מלתא, אם הקפיד עליו ועתיד ליטלו משם חוצץ בפני הטומאה בין יש בו כזית בין אין בו כזית ולא נחתא טומאה לעריבה, ואם לא הקפיד עליו ורוצה בקיומו אפילו יש בו כמה זיתים הרי הוא כעריבה, וכשנוגע השרץ בבצק הוי כאילו נגע בעריבה ממש:

בצק החרש. שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול ודומה לחרש שקוראין לו ואינו משיב. פירוש אחר, בצק החרס, שהוא קשה כחרס ואינו ניכר אם החמיץ:

אם יש כיוצא בו שהחמיץ. אם יש עיסה אחרת שנילושה בשעה שזו נילושה וכבר החמיצה, אסור. ואם אין שם כיוצא בו, הוי שיעורה כדי שיהלך אדם מיל בהליכה בינונית. ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה:

[*ואם לא בטל במיעוטו. והר"ב העתיק פחות מכאן בטל במיעוט. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי]:

בצק החרש. כתב הר"ב שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול. כתב הרמב"ם בפירושו וביאר בחבורו פרק ה' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו'. והראב"ד כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה [כדלקמן במ"ה] קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע"כ ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק וכן כתבו [הפוסקים] בהדיא דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ"ד:

אם יש שם כיוצא בו. כתב הר"ב ואם אין שם וכו' כדי שיהלך אדם מיל ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. וכ"כ הרמב"ם וביאר שזה משעות ההשוייה ור"ל שלא נחשב כפי שעות הזמניות שהזכיר במ"ב פ"א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השווים בשיעוריהן כל אחד חלק מכ"ד מהיום ולילה בשוה. אבל זה השיעור שכתבו שהוא כזמן שני חומשי שעה קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום שהוא י"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם שבעה פרסאות וחצי. וכבר כתבתי *) בריש מסכת ברכות שחז"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ועמוד למנין תגיע חומש וחצי חומש למיל. והב"י בשם תרומת הדשן סי' קכ"ג. כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך [אדם] בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ע"כ. וזה גם כן מבואר שכשתחלק הי' שעות לרביעות יהיו מ'. הרי רביעית למיל והשתי שעות תחלקם למי חלקים נמצא שהשעה אחת מתחלקת לעשרים חלקים. ויצא לנו כי לכל מיל רביעית [וחלק] עשרים משעה [*והנכון שהרמב"ם מחשב הי"ב שעות רק מהנץ החמה עד שקיעתה ולפיכך צריכין לנכות מהיו"ד פרסאות עשרת מילין שה' מהן מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מהן משקיעתה עד צאת הכוכבים פשו להו תלתין מילין לאלו הי"ב שעות. וכן נראה נכון ממשנתינו דמסכת מגילה פ"ב משנה ד' דעיקר היום מהנץ החמה. ועי' במ"ש הר"ב לקמן בפ"ט מ"ב ובספר מעדני מלך פ"ק דברכות סי' י' הארכתי בזה בס"ד]: