מסכת פסחים - פרק ה - משנה ו

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד:

שחט ישראל. אם ירצה, שהשחיטה כשרה בזר בכל הקרבנות:

וקבל כהן. הדם בבזך, שמקבלה ואילך מצות כהונה:

נתנו לחבירו. שהרי כשורה הן עומדים:

וחברו לחברו. הא קמ״ל דברוב עם הדרת מלך:

וקבל המלא. מיד הנותן, תחלה, ואחר כך מחזיר את הריקן. אבל איפכא, מחזיר את הריקן ברישא לא, דמכי מושיט ליה האי מיד בעי לקבולי דאין מעבירין על המצות:

זריקה אחת. בבזך עצמו, ולא מתנה באצבע, שאין לך קרבן שטעון אצבע אלא חטאת לבדה דכתיב באצבעו:

כנגד היסוד. ברוחות שבמזבח שהיסוד תחתיהן, וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד. ולפי שאין היסוד מקיף כל המזבח אלא את הצפון ואת המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת כמו שמפורש במסכת מדות, לכך הוצרך לומר נגד היסוד:

וקבל הכהן. לשון הר"ב הדם בבזך ומסיים רש"י מצואר הטלה:

זריקה אחת כנגד היסוד. פירשו הר"ב בסוף פרק ה' דזבחים ע"ש: