מסכת פסחים - פרק ב - משנה ד

הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בְּפֶסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:

בשוגג. ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ:

משלם קרן וחומש. ואע״ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה מידי, משום דבאוכל תרומה בשוגג כתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש, שאין משלם לו מעות אלא פירות והתשלומים נעשים תרומה הלכך לאו בתר דמים אזלינן:

במזיד. שהזיד בתרומה אפילו שגג בחמץ פטור מן התשלומין:

ומדמי עצים. אם תרומה טמאה היא אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו, משום דמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא, ומעות משלם לפי דמים ולא לפי מדה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי אסור בהנאה, ואף להיסק לא חזי ולא מידי אפסדיה:

[*בשוגג. פי' הר"ב ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ וכפירש"י ועי' בפירוש הר"ב במ"ב פ"ג דכתובות וכן עיין בדבור דלקמן]:

במזיד. פי' הר"ב אפי' שגג בחמץ. וכ"כ רש"י. דהשתא אינו לוקה. וליכא למימר כל הלוקה אינו משלם ומיהו בלאו הכי מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמא בענין דאינו לוקה דהיינו בלא התראה ועדים דאל"ה בלא"ה פטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם וכ"פ הר"ב והר"מ ברפ"ז דתרומות. וא"כ בחנם כתבו אפילו שגג כו'. ולהרמב"ם יש לי תמיהה גדולה מזאת שכתב בפירוש המשנה דטעמא כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה ואין אדם לוקה ומשלם משמע דאל"ה משלם. והא ליתא דכיון דלפי דמים משלם ודאי דפטור . והא משום האי טעמא פסק בפ"י מהל' תרומות דאפי' בשוגג פטור דלא כמשנתינו. ועוד דלדבריו דמזיד דמשנתינו בענין דלוקה א"כ בלא"ה פטור משום מלקות דוכל זר לא יאכל קדש שכן פי' הוא בעצמו ברפ"ז ממס' תרומות. ועי' בפי' הר"ב והרמב"ם מ"ב פ"ג דכתובות:

ומדמי עצים. כתב הר"ב אם תרומה טמאה היא וכן ל' רש"י. משום דתרומה טהורה אסורה להסקה דלא ניתנה אלא לאכילה ושתייה ולסיכה כדתנן במשנה ב' פ"ח דשביעית. משא"כ טמאה דנתנה להסקה כדתנן בסוף תרומות. הלכך נקטי תרומה טמאה. דאלו בטהורה לא שייך לומר כלל דמי עצים: