מסכת פסחים - פרק ג - משנה ג

כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְיוֹם טוֹב, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תַּטִּיל בְּצוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרַשְׁתָּהּ וּמַנַּחְתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:

חלה בטומאה. שנטמאת העיסה ושוב אין החלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב של פסח, הרי אין יכול לאפותה בפסח מאחר שאינה ראויה לאכילה, ולשהותה ולשורפה בערב אי אפשר שמא תחמיץ, ולהאכילה לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב:

רבי אליעזר אומר לא יקרא לה שם חלה עד שתאפה. דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה, דמכל חדא וחדא מפריש פורתא, ולאחר אפייתה אם רצה יפריש חלה שלימה על הכל, דקסבר רבי אליעזר הרודה מן התנור ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה:

לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם, וקרא כתיב (שמות י״ג:ז׳) לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, וזה אינו שלך ולא של חברך דאכתי לא מטא ליד כהן. ור׳ אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עלה הויא הקדש בטעות ואינו הקדש וחזיא ליה לאכילה, נמצא דשלו היא וחמץ של ישראל הוא. ורבי יהושע סבר לא אמרינן הואיל. והלכה כרבי אליעזר:

כיצד מפרישין חלה בטומאה. כתב הר"ב שאין יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה. ולהסיקה תחת תבשילו נמי א"א כדכתב טעמא גבי להאכילה לכלבים דקדשים אין מתבערים ביו"ט כדפי' ברפ"ב דשבת לענין שמן שריפה. ואע"ג דלהדלקת הנר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת. כל שכן היסק לצורך בישול ואפ"ה אין שורפין שמן טמא והיינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) באש ישרף הילכך מלאכה היא כ"כ רש"י בפ"ג דביצה. והקשו התוספות שם דהא יש לחלק בין שריפת קדשים דאין בהן צורך הדיוט לשריפת תרומה והסיקה תחת תבשילו שיש בו צורך הדיוט נמי. וכתבו דתרומה אין שורפים גזירה אטו קדשים ע"כ. ומ"ש רש"י שם וכאן ולשרפה או להאכילה וכו' וכ"כ הר"ב עצמו בפ"ג דביצה מ"ה. ומיהו בענין אכילה לכלבים תמהתי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דרשאי להאכיל לבהמה אלא כרשיני תרומה משום דאינן ראויין לאדם. ואי טמאה נמי מותרת לבהמה הואיל ואינו ראויה לאדם הוה ליה לאשמעינן. ותו תנן במ"ה פרק בתרא דתמורה דתרומה טמאה בשריפה ומדליקין בפת ושמן של תרומה. ופי' הר"ב לאשמועינן דמותר בהנאה. ולכאורה הוי רבותא טפי למיתני דמותר להאכילה לבהמתו. ובתוספות רפ"ג דביצה דף כ"ז הביאו ראיה לפירש"י מדאמרינן בגמ' פסחים גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו ודחי הראיה דהתם משום [ביעור] חמץ קודם איסורו אמרו לבערו בכך. אבל תרומה טמאה שהתורה אמרה שתשרף. מצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים:

רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם. פי' הר"ב [*דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה כו' כן פירש"י בפירוש המשנה ומ"ש לקמן דטעמיה דרבי אליעזר] דס"ל הואיל אי בעי מתשיל כו'. [*כן הוא בסוגיא ולקמן אפרש דחד טעמא סגי ואיזהו העיקר ובאי בעי מתשיל כו' טעמא] דהא לא מחסרא אלא דיבורא בעלמא. אבל לעיל בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לא חשבינן כחמץ של ישראל. אע"ג דאיכא למימר הואיל בידו לפדותו. משום דהתם מחסר ממונא לא אמרינן ביה הואיל. כן כתב הר"ן לעיל. ובהכי מתיישב קושית התוספות בדבור המתחיל הואיל וכו' מסוף פי"א דמנחות וגם הם ישבו כך בדבור הב' ושם אכתוב בס"ד. והקשה רש"י יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל. ואר"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל. וא"ת א"כ אמאי שרי [ר"א] לאפות [*משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן] בלא הואיל יכול לעשות ע"י הטלה לצונן [דבסברא זו [*דאינה] מחמצת בתוך המים ודאי לא פליגי] ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה בהטלתה לצונן ויבוא לידי חימוץ. תוספות [*וז"ש הר"ב הוי הקדש טעות ואינה הקדש אגב ריהטא לא דק דהא בהדיא שמעינן לר"א דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש כמ"ש הר"ב עצמו בריש פ"ו דערכין. ועוד דאין ענין הקדש בטעות לדמתני' דמיירי בחלה דחלה אינה הקדש אלא מכי אמרינן הואיל. הוה כאלו אתשיל עליו והדרא לטבלה ושלו היא וכן פי' רש"י בסוגיא. והשתא דאמרן דר' אליעזר ס"ל הקדש בטעות שמיה הקדש. א"כ אין שייך הואיל ואי בעי מתשיל בהקדש דהא ריש פ"ו דערכין כתב הר"ב דר"א דס"ל דהקדש בטעות שמיה הקדש. סובר דמשום הכי אין נשאלין על ההקדש. ונתחדש לי בזה תירוץ על קושיית התוספות בדף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל אי בעי כו' השני שהקשו דא"כ לר"א הקדש אמאי אינו חייב עליו בבל יראה הא אי בעי מתשל וכו' ותרצו מה שתרצו. ולדידי מעיקרא ל"ק דר"א דסבירא ליה להואיל כו' ס"ל דאין נשאלין על ההקדש. ומש"ה נמי נ"ל דרש"י בדף מ"ח דדחה לגירסא זו דהואיל אי בעי מתשיל משום דא"כ הוה ליה לר"א לפלוג על ואתה רואה של הקדש. דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה. ואיכא למידק על רש"י אמאי לא מקשה מהך גופיה דאי בעי מתשיל. אלא רש"י ידע להא דלר"א אין נשאלין על ההקדש. ומשום הכי אתי עלה מכח אי בעי פריק ליה. אלא דדחיק לי מה שפירש"י בתחילת הסוגיא דף מ"ו עמוד ב' שכתב אדרבי אליעזר סבירא ליה הואיל ואי בעי מתשיל דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו הילכך ממונו הוא ע"כ ובלי ספק דמזה הלשון יצא לו להר"ב במ"ש בדר"א דהקדש בטעות אינו הקדש ברם טעות הוא בידו דהר"ב זלה"ה. דהכא דאכתי לא סתר לה רש"י ללישנא דא מפרש לה דאכולי מילי דהוקדש בפה נשאלין עליו וכסוף השיטה דמסיק דאין לגרוס כן אלא גרסינן הואיל סתם וה"פ הואיל וכל חדא וחדא חזי' ליה דמכל חדא וחדא מפריש פורתא ואזדא לה הך לישנא לגמרי. וגם מה שפירש עליו דעל כל נדר והקדש וכו'. וכמסקנא זו דמפרש הואיל וכל חדא כו' הנה דקדק רש"י להקשות מהואיל אי פריק. ולא מקשה מהואיל אי מתשל משום דלרבי אליעזר אין נשאלין בהקדש כדכתבתי. הנה מתוך מה שכתבתי הנך רואה שהר"ב ארכיב אתרי רכשי דמתחילה פי' דאכתי כל חדא כו'. והוא לשון רש"י שבפי' המשנה והוא כפי מסקנתו ודל"ג הואיל ואי בעי מתשיל. ואחר כך כתב הר"ב להך דאי בעי מתשיל. ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא וחדא כו'. אלא גם בזה לא דק הר"ב כמ"ש *) ולענין איזה משתי הטעמים עדיף. נראה בעיני דכיון דקושית רש"י על הגירסא דהואיל ואי בעי מתשיל דא"כ הקדש נמי הא אי בעי פריק מתרצים התוספות בתחילת הסוגיא בדבור הואיל שני. דל"ק דכי פריק א"כ היה קונה אותו ואטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני ליה. ועוד כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע"כ. ולפיכך הגירסא שרירא וקיימת ולמה נזוז מינה. וגם על פירוש רש"י דאכתי כל חדא כו'. הקשו בתוס' בדיבור הואיל כו' קמא. ב' קושיות. ואע"פ שתירצום מכל מקום נחזי אנן לפי גירסתינו שנתקיימה אמאי לא אמרה הסוגיא הואיל ואכתי כל חדא כו'. אלא דלא סברה להני תירוצים ואיך שיהיה הנה הר"ב טעה בתרתי במאי דפירש שני פירושים בטעמו דר' אליעזר ואינם עולים בקנה אחד. וגם במה שכתב דר' אליעזר ס"ל דהקדש בטעות אינו הקדש]:

רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל לצונן. סבירא ליה כרבי יהושע דלא אמרינן הואיל. וסבירא ליה נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הויא הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. וכ"פ הר"ן. והיינו דבגמ' לא קאמר לימא בטובת הנאה קמפלגי אלא בדר"א ור' יהושע. ומסיק דל"פ אלא סברי דאינה ממון. אבל בן בתירא ודאי פליג בהכי. ועי' מ"ש במשנה ג' פי"א דנדרים:

[*לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. פי' הר"ב דלאו דידיה הוא וכו' אבל אתה רואה של אחרים. בפרק קמא דף ה' עמוד ב' ופירש רש"י נכרי]:

אלא מפרשתה. פי' הר"ב דלא אמרי' הואיל. ומסיים רש"י הילכך על חימוצה אינה עובר. אבל על אפייתה עובר. דאיכא חדא דלא חזיא ליה: