מסכת פסחים - פרק ה - משנה ד

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַתָּמִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לִשְׁמוֹ חַיָּב, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, פָּטוּר. וּבַמּוֹעֵד, לִשְׁמוֹ פָּטוּר, וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, חַיָּב, חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ:

השוחט את הפסח על החמץ. כלומר ובשעת שחיטה היה חמץ ברשות השוחט או אחד מבני חבורה, אפילו לא היה החמץ בעזרה:

עובר בלא תעשה. דלא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד). ואין הזבח נפסל:

אף התמיד. של בין הערבים דערבי פסחים ששחטו על חמץ, שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב, עובר בלאו, דדריש זבחי, המיוחד לי, והוא התמיד. ואין הלכה כרבי יהודה:

רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר. ששחטו על חמץ, לשמו חייב, משום לא תשחט על חמץ, דפסח כשר הוא ושחיטה ראוייה היא ושמה שחיטה:

שלא לשמו פטור. דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה:

ושאר כל הזבחים. שנשחטו בי״ד אחר חצות על החמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן פטור. ואע״פ שכשרים הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו׳, אע״פ כן פטור, דכתיב זבחי זבחי שני פעמים, לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא תזבח על חמץ דם זבחי (שם כג), ולמאי הלכתא פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים, לומר לך בזמן דאיכא זבח דהיינו בי״ד דאיכא פסח לא מחייב אשאר זבחים, ובזמן דליכא זבח כגון בתוך הפסח מחייב אשאר זבחים אם שחטן על חמץ:

ובמועד. בתוך הפסח, אם לשמו שחטו לפסח על החמץ:

פטור. מלא תשחט, דפסח שלא בזמנו לשמו פסול, והויא לה שחיטה שאינה ראויה:

שלא לשמו. אלא לשם שלמים:

חייב. דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט, בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא:

ושאר כל הזבחים. שנזבחו בתוך המועד על חמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן חייב. דקרא אשאר זבחים נמי אזהר:

חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא משום דכתיב בשחיטתה חטאת היא, היא ולא הנשחטה שלא לשמה:

השוחט. עי' בדרבי יהודה לקמן בסמוך:

על החמץ. מ"ש הר"ב שהיה ברשות אחד מבני חבורה דאמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין גמרא. ומ"ש הר"ב דאפילו החמץ חוץ לעזרה. מפרש בגמ' דאף ע"ג דכתיב על חמץ לא בעינן על בסמוך ועי' משנה ה' פי"א דמנחות מה שאכתוב שם בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא. כ"מ פ"א מהלכות קרבן פסח:

רבי יהודה אומר אף התמיד. פירש הר"ב שהיה החמץ ברשות השוחט או המקריב ר"ל זורק הדם או מקטיר האמורין דזריקת דם פירש"י דאיתרבייא במכילתא מדם זבחי ומקטיר ילפינן בגמרא מדסמכיה לא תשחט ללא ילין חלב כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ ולכ"ע ילפינן הכי וה"ל להר"ב לפרש כן בתנא קמא ומה שכתב הר"ב דדריש זבחי המיוחד לי. בגמ'. וצריך לומר דהכי יליף זבח זבחי כלומר זבח היינו פסח וכתיב נמי ביו"ד להביא התמיד. דהא ר"י אף התמיד קאמר ש"מ דלהוסיף בא:

ושאר כל הזבחים. גמ'. דכתיב זבחי זבחי תרי זמני קרי ביה זבח זבחיי. פי' רש"י שקיל י' דחד מינייהו שדי אאידך קרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים:

ובמועד וכו'. שלא לשמו. פי' הר"ב אלא לשם שלמים חייב דלהכי קאי. כדפי' ברפ"ק דזבחים דקי"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי וכל דינו כשלמים. וקשה דאפילו לשמו יהא חייב דהא שלמים ששחטן שלא לשמן דהיינו לשם פסח חייב ומוקים בגמ' דהכא כגון שהיו הבעלים טמא מת ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי. ועי' עוד מה שכתבתי שם בזבחים:

חייב. כתב הר"ב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה וכ"כ רש"י. אבל ברישא לא פירשו כן. משום דלאו דלא יראה אינו בי"ד דכל שבעה כתיב גבי לא יראה וכדמסיק המגיד בפרק ג' מהלכות חמץ: