מסכת פסחים - פרק ז - משנה יא

כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל העתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים. אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:

וראשי כנפים והסחוסים. הכי קאמר, ומהו הנאכל בשור הגדול ראשי כנפים, הסחוס שקורין טנרוס בלע״ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה, הואיל ובשור הגדול נאכלים ע״י שליקה, יאכלו בגדי הרך צלי:

אבל המותיר בטהור כו׳ דכתיב (שמות י״ב:י׳) לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר אם עברת על לאו, קיים עשה שבו ואינך לוקה. אי נמי, דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה. אין לוקין עליו:

והשובר בטמא כו׳ דכתיב (שם) ועצם לא תשברו בו, בכשר מוזהר על שבירת עצם ואינו מוזהר על שבירת עצם בפסול:

בגדי הרך. פירש הר"ב בן שמונה ימים. וכן ל' רש"י. והיינו דבציר מהכי לא סגי דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן:

וראשי כנפים והסחוסים. לשון הר"ב ראשי כנפים הסחוס שקורין טנרו"ם בלע"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וכו'. וכן לשון רש"י ולפירושם ראשי כנפים עצמם נקראים סחוסים. ועוד בריש פרק ו' דבכורות מפרש לסחוס אזן תנוך אזן שקורין טנרו"ם. וכפירש"י בתנוך דקרא פרשה תצוה וצריך לומר ששם טנרו"ם שקורין בלע"ז שלו לראשי כנפים הכריחו לפרש כן. וס"ל דראשי כנפים היינו ראשי הכתפים. והרמב"ם מפרש הסחוסים מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף אבל מפרש ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף. ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידין:

המותיר בטהור. לשון רש"י אפילו בטהור ע"כ. כלומר ואצ"ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הרמב"ם פ"י בהק"פ בפסח שבא בטומאה: