מסכת פסחים - פרק ז - משנה ז

מסכת פסחים - פרק ז - משנה ז

הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת פסחים - פרק ז - משנה ז

ואח״כ נודע שהוא טמא. הפסח או הדם:

הציץ מרצה. ופטור מפסח שני:

נטמא. בעליו טומאת הגוף במת:

אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:

הנזיר. דכתיב (במדבר ו׳) וכי ימות מת עליו [וגו׳] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:

הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:

נטמא. גופו:

בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:

הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת פסחים - פרק ז - משנה ז

ואחר כך נודע שהוא טמא. פירש הר"ב הפסח או הדם וכן לשון רש"י. ואפי' לרבי יהושע דמשנה ד' פ"ג דמנחות דס"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר. ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד מרצה כדפירש"י דף ע"ח וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות פסה"מ ובפ"ד מהק"פ אע"פ שבפ"ד מה' ביאת מקדש סתם וכתב שאינו מרצה על טומאת הנאכלין. ולא חילק בין לכתחלה ודיעבד. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. כפירש"י בפ"ק דף י"ו. ומ"ש הר"ב או הדם עיין במשנה ד' פרק בתרא דעדיות:

הציץ מרצה. עיין ספ"ח דזבחים:

הנזיר. פירש הר"ב דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר. והדר פירש בדבור ואין הציץ וכו' שאם נטמא בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל. וכל זה מלשון רש"י. ונ"ל להגיה שצ"ל ואם טמא בשעת. דהא תנן בספ"ו דנזיר משנזרק עליו א' מן הדמים יביא שאר קרבנותיו כו' כרבנן דהלכה כמותם. ואפילו כי תימא דנטמא גרס ור"ל בשעת הבאת קרבנותיו וקודם שנזרק שום אחד מן הדמים. אכתי צריך לפרש דדוקא כשהביא קרבנותיו ביום מלאת שאילו הביא אחר יום מלאת תנן במשנה ד' פ"ג דנזיר דאינו סותר אלא שלשים אפי' לרבנן דמחמרי. ובל' סותר הכל שכתבו רש"י והר"ב משמע כל ימי נזרו אפי' נזיר בק' יום. ועוד דוחק דמסתמא אינו מביא קרבנותיו אלא אחר יום מלאת שכן הדין לכתחלה. כדתנן ברפ"ג דנזיר. הלכך נראה ומסתברא יותר להגיה שצריך להיות טמא:

טומאת התהום. פי' הר"ב שלא הכיר בה אדם. ועיין בפירושו למשנה ב' פ"ט דנזיר:

הציץ מרצה. פירש הר"ב נזיר שנודע לו מטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו משמע אפי' קודם הגילוח אינו סותר במשנה ב' פרק בתרא דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר ושם אפרש בסייעתא דשמיא: