מסכת פסחים - פרק ד - משנה ז

מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְתַרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. גּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין. מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד:

מושיבין שובכין. שובכי יונים שיהיו יושבים לגדל אפרוחים, מושיבין אותם לכתחלה בי״ד:

ותרנגולת שברחה. בחולו של מועד. דאילו בי״ד השתא אותובי שובכין לכתחלה אמרת דשרי אהדורי מיבעיא. אלא התרנגולת שברחה בחולו של מועד קאמר דמחזירין. והוא שישבה על הבצים ג׳ ימים קודם שברחה דשוב אין הביצים ראויים לאכילה ודבר האבד הוא, הלכך אם מתה מושיב אחרת תחתיה משום הפסד דביצים:

גורפין. משליכין לחוץ:

ובמועד. שחמור יותר, אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדין:

מוליכין ומביאין כלים מבית האומן. בארבעה עשר. ואע״פ שאינו לצורך המועד:

מושיבין שובכים. לשון הר"ב שובכי יונים וכו'. נראה דגריס במשנה כלישנא אחרינא שכתב רש"י וז"ל ל"א הכי כתב בסדר משנה מושיבין שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים והכי מסתברא דשובך לא שייך אלא ביונים עכ"ל. והר"ב מפרש דישיבת שובכים ליונים נמי לגדל אפרוחי יונים ולגירסת הספרים אע"ג דרש"י מפרש לה נמי לענין ישיבת ביצים נראה יותר כדברי המגיד בסוף הלכות י"ט כדס"ד בדעת הרמב"ם דמושיבין שובכין מלשון שובך ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת. וכן נראה מן הערוך. וקושיא דהשתא אותובי כו' ממ"ש ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה כ"ש שמחזירין אותה כשברחה ע"כ:

בארבעה עשר. בסיפא דמוליכים כלים מבית האומן מסקי המגיד והב"י דהיינו כל היום דלאו מלאכה הוא ולא אסרו במועד אלא שמא יאמרו תקנן במועד. והלכך בי"ד כל היום שרי. וכתבו שכן מצאו במקצת ספרי הרמב"ם ומדהרמב"ם התחיל בסיפא וביאר בה דכל היום קאמר והדר כתב לכל הני דרישא ש"מ דהני נמי לאו מלאכות הן אלא טרחא אבל הטור הקדים וכתב לכל הני סתמא והדר כתב לסיפא דמוליכין כו' וביאר בה דכל היום שרי משמע דס"ל דאינך לא משתרו אלא עד חצות:

מחזירין וכו' ואם מתה. פירש הר"ב והוא שישבה כו' דשוב כו' הלכך אם מתה מושיב כו' פתח בחזרה וסיים במתה והכי הוה ליה למימר הילכך אפי' אם מתה מושיב כו' דודאי דמשום דרבותא הוא תני ליה במתניתין ורבותא דתרנגולת אחרת שלא ישבה על אלו הביצים מעולם איכא טרחא יתירה להושיבה. שאינה יושבת על ביצים שהוחמו מאחרת אלא בקושי ומה"ט סבירא להו הרמב"ם והטור דהך דמתה בי"ד דוקא קאי ולא בחול המועד הואיל ואיכא טרחא יתירה והאי פירקא בי"ד עסיק כל מה דאפשר לאוקמי בי"ד מוקמי ואע"ג דהשתא איכא נמי לאקשויי השתא אותובי שובכין לכתחילה אמרת דשרי אם מתה מיבעיא דהא לא קשיא דבכמה דוכתי אמרינן זו ואין צריך לומר זו קתני אלא דהנך תלת בבי לאו מתני בחדא סוגיא דרישא ומציעתא מתני בזו וא"צ לומר זו ומציעתא וסיפא מתני בלא זו אף זו הוה קשיא ליה וכיון דאוקימנא מציעתא בחה"מ קמו להו רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי"ד בזו וא"צ לומר זו ותו לא קשיא מידי כן כתב בית יוסף סי' תקל"ו ולפיכך נמי כמו שאפשר להגיה בדברי הר"ב מלת אפילו. כן אפשר להגיה מלת בי"ד. ויהיה הלשון הילכך בי"ד אם מתה וכו' ומתישב גם כן מה שהקשתי. ועוד שיהיו דבריו מסכימים לפסקו של הרמב"ם והטור ע"כ לא הגהתי והנחתי הלשון שקיל למעיין והבוחר יבחר: