מסכת בבא בתרא - פרק ז - משנה א

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן, נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְאִם אָמַר לוֹ כְּבֵית כּוֹר עָפָר, אֲפִלּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ:

האומר לחבירו בית כור עפר. מדת בית כור הוא חמשה ושבעים אלף אמה. שחצר המשכן היה בית סאתים, והיה מאה על חמשים, וכור שלשים סאין:

עפר. הראוי לזריעה משמע. אבל אם אמר בית כור סתם, או בית כור קרקע, אפילו היה כולו סלעים הגיעו, דשמא לבנות בית או למשטח ביה פירי בעי ליה:

נקעים. בקעים עמוקים או סלעים גבוהים עשרה. וכגון שרחבים ארבע על ארבע דהוי מקום חשוב:

אין נמדדין עמה. וצריך שיתן לו בית כור שלם מקרקע חלק. שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות:

כבית כור. משמע כמו שהיא בין סלעים בין עפר:

בית כור. לשון הר"ב הוא ע"ה אלף אמה שחצר המשכן היה בית סאתים. והיה מאה על חמשים והכור שלשים סאין. מסיים הרשב"ם צא וחשוב ט"ו פעמים מאה על חמשים. שבית כור הוא חומר והוא עשרה איפות שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מ"ה י"ד) וכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם (שם מ"ה י') והאיפה שלשה סאין נמצא בית כור שלשים סאין. ע"כ. וזה לשון הרמב"ם בפירוש משנה ט' פ"ב דכלאים מדת בית כור ע"ה אלף ואם תשים אותה מרובעת יהיה בצלע שלה מאתים ושלש ושבעים ושש שבעיות בקרוב. ע"כ. וכשתעמוד למנין וחשבון שמסרתי לך בפ"ב דעירובין [משנה ה'] תמצא שכן הוא בקרוב מאוד לא יחסר לך כי אם שתי אמות. ופחות מעט משתי שבעיות. וזה שכשתעלה האמות לשבעיות יהיו עם אלו השש שבעיות בין הכל אלף תתקי"ז. וכשתכה אותם לרבעם לצרפם בדרך ההכאה והצרוף שהראיתיך שם יהיה ל"ו פעמים מאה אלפים ושבעים וארבעה אלף שמנה מאות שמונים (ושמנה) [צ"ל ותשעה]. והוא השטח אשר יכיל כ"כ שבעיות האמורים. הנה כל מ"ט ממנו הוא האמה בתשבורת. שהרי כל אמה חלקנו לשבעיות ונכה אותו בעצמו והוא מ"ט. ונוציא כל מ"ט שבמספר שטח הזה. ונמצא בהם ע"ד אלף תתקצ"ז פעם מ"ט וישארו ל"ו חלקי מ"ט. הנה יחסרו י"ג חלקים [ממ"ט] ועוד שתי אמות. וזהו בקירוב שאמר הרמב"ם. ובפ"ד מהלכות ערכין כתב רע"ד על רע"ד אמות בקירוב הוא בית כור. ולזה נתכוין בעל חכמת שלמה כשהגיה כך בפירוש רש"י פרק ג' דקדושין דף ס':

נקעים עמוקים וכו'. פירש הר"ב וכגין שרחבים ד' על ד'. פירוש טפחים. ומסיים הרשב"ם דהוי מקום חשוב בפני עצמו. אפי' לענין רשות היחיד דשבת:

אינן נמדדין עמה. כתב הר"ב וצריך שיתן לו בית כור שלם. מקרקע חלק. שאין אדם וכו' ויראו לו כב' וג' מקומות. הלכך אפי' אינם מלאים מים. [ועיין ריש פ"ז דערכין] וראוין לזריעה. כי אינו רוצה שירד למטה ויחרוש. ואח"כ יעלה למעלה ויחרוש. אבל קרקע השוה ימדוד לו ואינו יכול לומר איני רוצה קרקע שתהא מופסקת מסלעים ונקעים וכן משמע לישנא דאין נמדדין עמה דמשמע דשאר השדה נמדד חוץ מסלעים ונקעים. ובלבד שלא יהיו סלעים ונקעים מפסיקות כל השדה מעבר לעבר. אלא שנשאר ריוח ביניהם שיוכל להעביר המחרישה ביניהם. דאם לא כן שייך למימר אין אדם רוצה שיתן מעותיו [וכו']. ויראוהו כשנים ושלשה מקומות. הרא"ש. ועיין מה שכתבתי עוד במשנה דלקמן:

פחות מכאן נמדדין עמה. דאין שדה בלא טרשים ונקעים פורתא. ובטלי להו. ובגמ' מפרש דעד ד' קבין בטלי בבית כור ותו לא. ע"כ. ויש עוד חלוקי דינין בגמ'. ואין להאריך בהם:

כבית כור. כתב הר"ב משמע כמות שהוא וכו' ומסיים הרשב"ם. דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש: