מסכת בבא בתרא - פרק ה - משנה י

הַסִּיטוֹן מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַעַל הַבַּיִת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. חֶנְוָנִי מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת, וּמְמַחֶה מִשְׁקְלוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת, וּמְקַנֵּחַ מֹאזְנַיִם עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל:

הסיטון. סוחר שקונה הרבה ביחד וחוזר ומוכר לחנונים מעט מעט:

מקנח מדותיו. בשביל היין והשמן שנקרש בתוכם והמדה מתמעטת:

ובעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון, מקנח פעם אחת בשנה:

פעמים בשבת. שהחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין כמו שחייב הסיטון ובעל הבית, ומשתייר בכלי ונדבק בו:

וממחה. מקנח אבני משקלותיו ששוקל בהן דבר לח:

על כל משקל ומשקל. כל פעם ששוקל מקנח:

הסיטון. פרשתיו במשנה ד' פ"ב דדמאי:

רב שמעון בן גמליאל אומר חלוף הדברים. סיטון פעם אחת בשנה. דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו. אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו. הרשב"ם. ובפ"ח מהלכות גניבה פסק הרמב"ם דלא כרשב"ג. וכתב הכ"מ דיש לתמוה למה. דהא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. ע"כ. ובב"י סימן רל"א כתב ואפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת"ק. ע"כ. ואני כבר כתבתי במ"ז פרק ח' דעירובין דהאי כללא לאו דוקא. והזכרתי הרבה משניות שנשנה בהם רשב"ג ולא פסק הרמב"ם כמותו. ויש עוד אחרות ולא כתבתי כולם:

חנוני מקנח מדותיו וכו'. ואפילו רשב"ג מודה. רשב"ם ונ"י. ומיהו דלא כר' יהודה דמ"ח:

וממחה. פירש הר"ב מקנח. כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיהו כ״ה:ח׳). הרשב"ם:

משקלותיו. פירש הר"ב ששוקל בהן דבר לח. כבשר ושמן. ודבש. או דג מליח מפני שנדבק בו מהלכלוך ומכביד המשקל. נ"י:

ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. פירש הר"ב כל פעם ששוקל. שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קבול. הרשב"ם: