מסכת בבא בתרא - פרק ט - משנה ט

נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים, הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל, יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים, הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:

האשה מתה תחילה. ואין ליורשי האשה כלום, שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו:

נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל בחזקתן. ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו, הלכך נכסי צאן ברזל יחלוקו:

וכתובת אשה. שהם מנה מאתים ותוספת, נשארים בחזקת יורשי הבעל:

ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה. הם נכסי מלוג. שבשעה שהיא נכנסת נכנסים עמה וכשהיא יוצאת יוצאים עמה. אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. אלו הם בחזקת יורשי האשה. נמצאו יורשי האשה נוטלים כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל:

ועל אשתו. ואין לה בנים ממנו. הרשב"ם:

בית שמאי אומרים יחלוקו. עיין במ"ג פ"ד דיבמות דמסיים בה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ודייקינן מינה [שם דף ל"ח] דלא פליגי בית שמאי עם בית הלל אלא בנכסי מלוג. ואע"ג דהתוס' כתבו בשם ר"ת דמדהכא לא תני. שמע מינה דהכא פליגי בכולהו ומחלקין בין הכא. דכשמת הבעל מקריא מוחזקת טפי מהתם דנפלה קמי יבם וזקוקה לו. ואין לה כלום עד לאחר חליצה. אבל לפירושו נכסים בחזקתן דקאמרי בית הלל היינו בחזקת יורשי הבעל. מהאי טעמא לפי שהיא אינה מוחזקת בהם כלל הואיל וזקוקה היא. והר"ב לא פירש כן התם אלא כדמפרש הכא דמספקא לן ויחלוקו. וכן פירש"י שם [בכתובות דף פ'] ואם כן סברא זו לחלק בין יבמה לאשה. ליתא. אלא הכא נמי לא פליגי בית שמאי כי אם בנכסי מלוג כמו התם. והא דלא קתני נמי יורשי הבעל עם יורשי האב כמו התם. צריך לומר דתנא שנה כאן בלשון קצרה. וסמך אדתנן התם ביבמות. ועוד במשנה ו' פ"ח דכתובות. *) כדאמרינן לרש"י דהגמרא מפרש כאן דמספקא לן וכו'. וה"ה למשניות דיבמות וכתובות. ועיין מ"ש בסוף משנתינו:

נכסים בחזקתן. כתב הר"ב ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה וכו' [עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דיבמות] וכיון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה [שחייבוה לגביית כתובתה כדתנן במשנה ז' פ"ט דכתובות] [*לבניה אע"ג דבעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו. [כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ז דשבועות] וליכא לשנויי כגון שייחד (לו) [לה] קרקע וכו'. *כ"כ התוספות אבל הטור א"ה סימן צ' כתב דמיירי כגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע כו'. ותמיהני על הב"י שכתב עליו ופשוט הוא. ומאי פשיטותא איכא כיון דהתוספות דחאוהו. ועוד שהוה ליה להזכיר דעת התוספות. ע"כ נראה דאשתמיטתיה דברי התוספות כשכתב כן והיה לפניו ספר הרי"ף ושם ראה דברי נ"י שמפרש ג"כ כדברי הטור. ומיהו בתוספות פ"ד דיבמות דף ל"ח כתבו גם לתירוץ דייחד וכו'. ובטור א"ה סימן ק"ס לענין שומרת יבם סתם. ונראה שסמך על מ"ש בסימן צ':

כתובה וכו'. ל' הר"ב וכתובת אשה כו' דהא בחזקתן לאו לקמיה קאי אלא ה"ג וכתובה כו'. הרשב"ם:

בחזקת יורשי האב. פירש הר"ב בחזקת יורשי האשה שמאביה באו לה. הרשב"ם. ויורשי האשה הוה ליה למימר. כדקתני יורשי האשה אומרים כו' אלא איידי דביבמות וכתובות קתני יורשי האב מטעם שכתבתי שם בשם נ"י. קתני הכא נמי יורשי האב. וזה ג"כ קצת סיוע למ"ש לפירש"י שקיצר התנא בדברי ב"ש. משום דהכא סמך אהנהו מתניתין: