מסכת בבא בתרא - פרק י - משנה ד

אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ:

שטרי אריסות. היורד לקרקע לעבדה ולשמרה למחצה לשליש ולרביע:

קבלנות. בכך וכך כורין לשנה, בין עשתה בין לא עשתה:

שטרי בירורין. זה בורר לו אחד שידון לו וזה בורר לו אחד, וכותבין בכתב, פלוני בירר דיין פלוני וטענותיו כך וכך, כדי שלא יהיו חוזרים וטוענים:

כותבים שנים. לכל אחד מבעלי דינים שטר בפני עצמו שיהיו טענותיו סדורים בו. ואין הלכה כרשב״ג, אלא בשטר אחד כותבין טענות של שני בעלי דינים, ושפלוני בירר פלוני דיין שידון לו ופלוני בירר פלוני דיין אחר שידון לו:

שטרי אירוסין ונשואין. מפרש באלו מגלחין [דף י"ח]. שטרי פסיקתא. כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונשואין. כתובה. הרשב"ם:

שטרי. דקדוק המלה כתבתי בסוף פ"ק דב"מ:

והחתן נותן שכר. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדונית האשה. נ"י. ובגמ' פשיטא. לא צריכא. דאפי' [החתן] צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה להשיא בתו לת"ח. וסד"א שחמיו יתן כל השכר. וכתב נ"י דמתני' כשכתבו הכל בשטר א' אבל אם כתבו לכל אחד בפני עצמו כל אחד פורע שלו:

והמקבל נותן שכר. גמ'. פשיטא. לא צריכא בבורה. שצריך להובירה שנה או שנתים. ואין ריוח עתה למקבל:

שטרי בירורין. כתב הר"ב זה בורר לו אחד וכו' וכותבין וכו' וטענותיו וכו' וכן פי' הרמב"ם. אבל בסוף פ"ק דב"מ. וכן בפרק בתרא דמ"ק [משנה ג] לא סיימו שיכתבו גם טענותיו. ובגמ' מאי שטרי בירורין. הכא תרגמו שטרי טענותא. רבי ירמיה בר אבא אמר זבל"א וזבל"א. משמע דאי הא לא הא. ואי הא לא הא. וז"ל הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלוה. ושטר ברירת הדיינין. או שטר טענת בעלי דינין. ובסמוך בדברי רשב"ג אפרש בס"ד:

וכל מעשה ב"ד. מפורש בספ"ק דב"מ:

ושניהם נותנים שכר. בשטרי בירורין. הרשב"ם. וכ"נ מל' הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלוה דלא קאי אמעשה ב"ד:

שניהם כותבין שנים. שני העדים כותבין שני שטרות. הרשב"ם:

לזה לעצמו ולזה לעצמו. מפרש בגמ' דטעמיה משום דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלי כי אריא ארבא שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו. והקשו המפרשים ז"ל ומאי טעמייהו דרבנן אם זה רוצה שיהיו זכיותיו בידו. ותרצו הכא כגון שחבירו אמר ליה נכתוב שנינו ביחד ויעמוד השטר בידך וכשאצטרך תראהו לי כ"כ המגיד פכ"ד מהלכות מלוה. ולפי שאמרו בגמ' בטעמא דרשב"ג דדמית עלי כי אריא ארבא. הלכך הוכרחו הרמב"ם והר"ב לפרש שטרי בירורין שכותב זבל"א וטענותיו. משום דבכתיבת טענותיו כ"ע מודים. ואפי' האומר דשטרי בירורין היינו זבל"א וזבל"א לאו למעוטי שטרי טענותא אלא לאוספי דזבל"א נמי כותבין בו משום דניחא ליה טפי שמא דשטרי בירורין. דאילו למ"ד שטרי טענותא לחוד נצטרך לדחוק ולפרש בירורין. שענינו בירור טענותיהם. ונ"מ נמי דלמ"ד שטרי טענותא לא מהני כתיבת זבל"א. ויכולין לחזור עד שיגמר הדין. א"נ איפכא שמשטענו בפניהם אינם יכולין לחזור. אע"פ שלא כתבו דזבל"א וזבל"א. ושתי אלו הסברות הלא המה כתובים בב"י סי' י"ג בשם נ"י. אבל מ"מ למ"ד זבל"א ס"ל דטענותיו נמי. דאלת"ה לדידיה מאי טעמיה דרשב"ג. וליכא למימר דלדידיה בכופין על מדת סדום. פליגי רבנן ורשב"ג. דהא בגמ' דחינן לה ואפלוגתייהו דהני אמוראי דמאי שטרי בירורין אתמר. הלכך מפרשים הרמב"ם והר"ב דשטרי בירורין זבל"א וטענותיו וכו'. ואפ"ה בב"מ ובמ"ק לא פירשו אלא זבל"א דנקטי לישנא דמ"ד הכי. ולא הוצרכו לפרש גם טענותיו אלא בכאן. לפי שבכאן מוכרח הוא מדרשב"ג. אבל באותן המקומות שלא נשנה הא דרשב"ג. לא הוצרכו לפרש אלא זבל"א. שהוא מבואר ביותר בל' בירורין. ומפני זה ג"כ הרמב"ם בחבורו כתב או טענותיו וכו' לפי שפוסק כחכמים. ולדידהו אפשר שיכתבו זבל"א בפני עצמו. וטענות בפני עצמן. והא דלא פסקינן כרשב"ג אע"ג דכל מקום ששנה וכו'. עיין מ"ש בפ"ח דעירובין (משנה ז'). ונ"י פוסק כרשב"ג: