מסכת בבא בתרא - פרק ג - משנה ז

לֹא יִפְתַּח אָדָם חַלּוֹנוֹתָיו לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת, לֹא יִפְתְּחֶנָּה לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. בָּנָה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ, לֹא יִפְתָּחֶנָּה לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. אֶלָּא אִם רָצָה, בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ, וּבוֹנֶה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ וּפוֹתְחָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. לֹא יִפְתַּח אָדָם לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. הָיָה קָטָן, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָדוֹל. אֶחָד, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנָיִם. אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. הָיָה קָטָן, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָדוֹל. אֶחָד, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שְׁנָיִם:

לחצר השותפים. לחצר שיש לו שותפות בה, וכל שכן לחצר חבירו. משום היזק ראיה:

לקח בית בחצר אחרת. הסמוכה לחצר זו שיש לו בה שותפות. לא יפתח לו פתח לחצר זו. שמרבה עליהם דריסת הרגל מדיירי אותו בית:

בונה חדר לפנים מביתו. שאינו מוסיף כלום אלא חולק ביתו לשנים. דבלאו הכי יכול למלאות ביתו דיורין אם ירצה:

פתח כנגד פתח. דאמר קרא (במדבר כ״ד:ב׳) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. מה ראה, ראה שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה:

קטן לא יעשנו גדול. דאמר ליה בפתחא זוטא מצינא לאצטנועי מינך, בפתחא רבא לא מצינא לאצטנועי מינך:

אחד לא יעשנו שנים. דאמר ליה בחד פתחא מצינא לאצטנועי, בתרי פתחי לא מצינא לאצטנועי:

אבל פותח הוא לרשות הרבים. דאמר ליה, סוף סוף קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים:

לקח בית וכו'. לא יפתחנו לחצר השותפין. פירש הר"ב שמרבה עליהם דריסת הרגל. ופירש לא יפתחנה לחצר ה"ק לא יפתחנה שיוכל לכנוס לחצר השותפות ואפילו כשיפתח לביתו אסור. לפי שיכנס ממנה לחצר השותפים. תוספות. והא דמסיים הר"ב מדיורי אותו בית. לומר דאע"ג שסותם הפתח האחר שהיה לבית זה ואינו עושה קפנדריא מחצר השותפים. אפ"ה לא יפתח כמ"ש בנ"י:

בנה עלייה וכו' לא יפתחנה וכו'. מהאי טעמא גופה שמרבה דיורין. נ"י:

ובונה עלייה על גבי ביתו. שבונה מעזיבה באמצעות גובהו של חדר ונמצאת עלייה בנויה מאליה. הרשב"ם:

לא יפתח אדם לחצר השותפין. אפי' היכא דיש חזקה. רשב"ם:

פתח כנגד פתח. כתב הר"ב דאמר קרא וישא בלעם וגומר ראה שלא היו פתחיהם מכוונים זה כנגד זה גמרא. ופי' רשב"ם ומחנה ישראל כחצר השותפים דמי דלא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה כדאמרי' במסכת שבת. [דף צו ע"ב]. ע"כ. ועיין לקמן. ובשיעור ההרחקה כתב הרשב"ם בחלון כנגד חלון אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה. וטעם משום צניעות. ע"כ. וה"ה בפתח נגד פתח וכמבואר במגיד וטור. ונ"י כתב כן בפתח כנגד פתח. ומסיים דכיון שלא יראהו ממש להדיא סגי. ולא חיישינן שיציץ. שאם ירצה גם מן החצר יכול להציץ. ומיהו כשמרחיק [הפתח] מכנגד חצר חבירו וכן מחלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. ואע"ג דבשני גגין בשני צדי רה"ר די במעדיף. ופירש רש"י ז"ל [דף ו' ע"ב] כדי שלא יראנו להדיא. גגין שאני. דלא קביעי תשמישייהו. ע"כ. ואין נראה בעיני שזה שכתב וכן חלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. שר"ל בכל חלון כנגד חלון. ובא לחלוק על הרשב"ם. אלא נ"ל דעתו כשהוא גבוה יותר מד' אמות מקרקעית החצר. דהשתא טענת בעל החלון שיוכל להציץ מהחצר אינה טענה. דלמעלה מד' אמות אין יכול להציץ. מדיהבינן שיעור כותל המפרדת חצר השותפין. בגובה ד' אמות כדפירש הר"ב בריש פ"ק [ד"ה הכל כמנהג המדינה]. ובזה נראה לי שמודה בו הרשב"ם וכל דעמיה. אע"פ שאין דעתו כן ברשות הרבים דלקמן. ההוא טעמא דרוכבי סוסים וגמלים לא שייך בחצר וכ"ש להחולקים עליו גם שם. זה נ"ל להלכה. אבל למעשה. פוק חזי מאי עמא דבר. וסמכי בזה ובכיוצא בזה על דברי הרשב"א שכתב ב"י ח"מ בסימן תי"ז לענין חלל שתחת רשות הרבים דמתני' דלקמן שכל שהורגלו הכל בכך ואין נמנעים. והכל צריכים לכך כאילו הכל מוחלין בכך ורוצים בכך. ועושים בזה את שאינו זוכה כזוכה ואת שאינו רשאי (כזוכה) [צ"ל כרשאי] והביא ראיות ומינייהו מתניתין ז' פ"ג דגיטין:

היה קטן לא יעשנו גדול. כתב הר"ב דאמר ליה בפתחא זוטא וכו'. וכגון שהיו ליה שני פתחים של ב' ב' ורוצה לעשות אחד של ד' [מסקנא דגמרא]:

אחד לא יעשנו שנים. כתב הר"ב דאמר ליה בחד פתחא וכו' כשהיה ליה פתח בר ח' אמות לא יעשנו בני ד' ד' אמות. פירשב"ם דא"ל בחד פתח מצינא לאצטנועי כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר אי נמי להשתמש שלא כנגדו. אבל בב' פתחים לא מצינא לאצטנועי כל כך דאפילו אם האחד נעול יהיה השני פתוח. ע"כ. שכן דרך מי שיש לו שני פתחים קטנים להניח האחד פתוח. כ"כ מהר"ר ואלק כ"ץ:

אבל פותח הוא לרשות הרבים. לכאורה נראה מדברי הרשב"ם דלעיל דכתב דבמחנה ישראל לא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה וא"כ רשות הרבים דמתני' דוקא כאותה של לוים. דהייכו רחב ט"ז אמה. וכל שאין רחב ט"ז אמות בכלל חצר השותפים מקרי ואפילו הוא מבוי. ולא קשיין דיוקי דמתני' אהדדי. דברישא נקט חצר. משמע אבל לא מבוי. ודיוקא דסיפא דרשות הרבים משמע איפכא. אלא דנ"י העלה בהפך. וכ"כ הטור סי' קנ"ד בשם הרא"ש דלא בעינן רשות הרבים רחב ט"ז אמה אלא כיון שיש לכל אדם רשות לילך שם. אין אדם רגיל לעשות תשמיש צנוע פן יראוהו עוברי דרכים. לפיכך מותר לפתוח פתח כנגד פתח. וכתב עוד בשם הר"י ברצלונ"י דמבוי מפולש דינו כרשות הרבים. ושאין מפולש דינו כחצר. ע"כ. והשתא נמי לא קשיא דיוקי אהדדי. דברישא דנקט חצר. דייקינן הא מבוי מפולש לא. ומסיפא דנקט רשות הרבים. דייקינן הא מבוי שאינו מפולש לא. ונ"ל דההוא דרשא דוירא ישראל שוכן לשבטיו אינה אלא למדרש דפתחיהן לא היו מכוונים אבל ביד חכמים לפרש באיזה פתחים נאמרו הדברים:

וחלון כנגד חלון. לשון הנ"י הכא מיירי בחלון נמוך כעין פתח דאפשר דחזי ליה בני רשות הרבים להדיא. אע"פ שלא פירש כן הרשב"ם ז"ל. ע"כ. כלומר שהרשב"ם כתב בטעמא דחלון כנגד חלון משום דסוף סוף בעי לאצטנועי מרוכבי סוסים וגמלים שרואין בתוך חלונותיו. ע"כ. וחלק עליו לפי שאין רוכבי סוסים וגמלים תדירין. וכן הסכימו רוב המורים: