מסכת בבא בתרא - פרק ב - משנה ה

מַרְחִיקִין אֶת הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִקְפֹּץ הַנְּמִיָּה, וְאֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסֻּלָּם. מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּית אַרְבַּעַת כּוֹרִין, מְלֹא שֶׁגֶר הַיּוֹנָה. וְאִם לְקָחוֹ, אֲפִלּוּ בֵית רֹבַע, הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ:

מרחיקין את הסולם. מי שיש לו שובך של יונים בחצרו סמוך לכותל שבין שתי חצרות, ובא חבירו להעמיד סולם אצל הכותל, צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות:

כדי שלא תקפוץ הנמיה. היא חיה קטנה. מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים:

מזחילה. הוא צנור גדול המונח על אורך הכותל ומימי הגג זבים לתוכו. ואם כותלו מהלך על פני חצר חבירו ומזחילה עליו, צריך להרחיק ממנה אם בא לבנות כותל בצדה:

ארבע אמות כדי שיהא זוקף שם סולם. לעלות ולתקן מזחילתו לנקותה מעפר ומצרורות הנופלים בה ומעכבים את קלוח המים:

מרחיקים את השובך מן העיר. שהיונים מפסידים זרעוני הגגות:

אא״כ יש לו חמשים אמה. שלא יפסידו היונים בשדה חבירו:

בית ארבעת כורין. בית כור לכל רוח, והכור שלשים סאין. ואין הלכה כרבי יהודה:

מלא שגר היונים. מרוצת פריחתן בפעם אחת:

ואם לקחו. כמות שהוא עם הקרקע, אפילו אין לו כל סביביו אלא בית רובע הקב:

הרי הוא בחזקתו. שהרי הוחזק בו הראשון כך:

מרחיקין את הסולם מן השובך. ואפי' לרבי יוסי דמתני' י"א [דפירקין]. דמודה רבי יוסי בגיריה דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבה בחור וקפצה והוה גרמא דגירי' ואסור. ואע"ג דגרמא בנזקין פטור מלשלם. [ועיין בפירוש הר"ב משנה ד' פ"ד דבכורות. ומ"ש שם בס"ד] ולשון הר"ב מי שיש לו שובך כו' סמוך לכותל כו' ובא חבירו וכו'. צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות. וכן לשון רש"י. וזה לשון הטור סימן קנ"ה היה לחבירו שובך סמוך לכותל וכו' ובא וכו' צריך להרחיק מן הכותל אויר ד' אמות. ע"כ. והכי מסתברא דאי כדמשמע מפירש"י והר"ב הוה משמע דאפילו סומך הסולם לכותל ממש וגם השובך הוא סמוך לכותל ממש דשרי. כל שיש ד' אמות בין הסולם והשובך. וזה קשה דהא נמיה תלך מהסולם על הכותל אל השובך. ומהר"ר ואלק כהן כתב ליישב זה. דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת. לא מחשב גיריה דיליה. ע"כ:

המזחילה. פי' הר"ב הוא צנור גדול וכו' ומימי הגג זבים לתוכו. ונזחלים ממנו על הארץ ועל שם זה נקרא מזחילה:

ארבע אמות. כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפות הסולם בחצרו איירי וקמ"ל דבעי ד' אמות. תוספות. והרמב"ם מסיים בפ"ט [הלכה ח'] מהלכות שכנים בדין משנתינו הואיל והחזיק בה דמשמע שכשהוחזק במזחילה החזיק גם בהרחקת אויר ד' אמות להעמדת הסולם. וכתב המגיד שהרשב"א כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דמזחילה חזקה לעצמה. לכל תקונה. דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת. וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד' אמות בחצר חבירו. ומזחילה ג"כ להרחקת ד' אמות. ע"כ. ומשום שנשתעבדו ארבע אמות משום הכי אין זה ענין למחלוקת רבי יוסי ורבנן דמתניתין י"א. נ"י:

כדי שיהא זוקף את הסולם. גמ' אמתניתין דלעיל פריך דתיפוק ליה משום דוושא. ומשני הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך. החצר והמזחילה בסוף התקרה. דאי משום דוושא הא קא אזיל ואתי תותה:

מרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה. ומקשינן עלה בגמ' [דף ס"ג] מההיא דתנן בסוף פ"ז דב"ק דאין פורסין וכו' אא"כ היה רחוק ל' ריס. דמשמע דאזלי טפי. ופרקינן מישט שייטי טובא. כרסייהו בחמשין אמתא מליין. וכתב נ"י דהכא נמי מודה רבי יוסי דמתניתין י"א. דהכא משום שן דיונים דדמיא לשן דשורו להתחייב על נזקיהן. וחשבינן להו כאילו הוו שלו לגמרי. אע"פ שאינן שלו לגמרי לחייב בהן משום גזל [כדתנן במשנה ב' פרק בתרא דב"ק] מיהו מפני דרכי שלום איכא:

חמשים אמה. פי' הר"ב שלא יפסידו זרעוני הגגות. ובפי' רש"י הגנות. אבל אין להגיה כן בפירוש הר"ב. שאפשר שהיה כתוב כן בפירוש רש"י שלפני הר"ב והכונה כמו שפירשו התוס'. וז"ל מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש אבל בתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקות מן העיר אלף אמה כדתנן [בסוף ערכין] אין עושין מגרש שדה. ולא שדה מגרש. ע"כ. ואלף אמה מפורש במ"ג פ"ה דסוטה. ואל תשים אל לבך לשון זרעים שכן הוא בגמרא שאכתוב במשנה ז' דקרי למה שבשדה זרעא:

ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו וכו'. אע"פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ"י. והתוס' [ד"ה ולא יעשה] פירשו דהוה אמינא דבתבואה הנזרעת בארץ ומכוסה בה אין צריך להרחיק ואי אשמועינן סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה. אבל בעיר דלא שכיחא כולי האי אימא לא:

רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין. פי' הר"ב בית כור לכל רוח. וכן פי' הרמב"ם ומסיים בקרוב ונ"ל שחסר בלשונו. וכן ראוי להגיה והוא שעור רע"ג אמה ושש שביעיות על רע"ג אמה ושש שביעיות בקירוב כלשונו ספ"ב דכלאים ואם נפשך לעמוד על מנין. צא וחשוב על פי המסורת שמסרתי לך בפ"ב דערובין [מ"ה]. והעד הנאמן על דברי שכן בית רובע דמשנתינו כתב עליו ג"כ והוא שיעור עשר אמות וחומש אמה בקירוב. אבל גם שם קיצור לשון הוא. שחסר על עשר אמות וחומש אמה. כן נראה לי:

מלא שגר היונה: פי' הר"ב מרוצת פריחתן בפעם אחת. וכפירוש רש"י. וכתבו התוס' דלא פליגי ר' יהודה ורבנן בשגר היונה כמה הוי. אלא סברי רבנן כיון דבחמשים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ורבי יהודה סבר דכמלא שגר מזקי ע"כ. ואין פריחה אחת כמישט שייטי דהיינו בפריחות הרבה זה אחר זה שהוא עד ל' ריס. ואחר ינוחו או ישובו לאחוריהם בשובכיהם:

שגר. פי' הר"ב ורש"י מרוצת וכו'. בערוך פי' שלוח מל' שגר בהמה (שמות י״ג:י״ב) וכתיב (איוב כ״א:י״א) ישלחו כצאן עויליהם ולדברי רש"י והר"ב נראה כדברי יש אומרים שכתב הערוך לעיל מהא. על שגורה תפלתי בפי שהוא ענין סחיבה וריצה כמו תרגום נבלתך למאכל [נבלתך] משגרא למיכל. ע"כ. והרמב"ם פי' שגר היונה הם צבור היונים שמפריחים ביחד כמו שגר אלפיך (דברים ז):

הרי הוא בחזקתו. דטענינן ללוקח ונימא אותה שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. [רש"י]. אי נמי אחולי אחיל גביה. גמרא. ועיין סוף פרק דלקמן: