מסכת בבא בתרא - פרק ה - משנה ח

הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ וְהוּקְרוּ אוֹ שֶׁהוּזְלוּ, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַמּוֹכֵר. מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַלּוֹקֵחַ. וְאִם הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר. וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלֹשׁ טִפִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר. וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלֹשׁ טִפִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר:

עד שלא נתמלאה המדה למוכר. במידה שאינה של שניהם מיירי, והמשאיל השאילה לשניהם, והרי היא שאולה למוכר עד שימלאנה, ומשם ואילך היא שאולה ללוקח, לפיכך עד שלא נתמלאה המדה שהכלי שאול למוכר, לא קנה לוקח, ומשנתמלאה המדה שהכלי שאול ללוקח, קנה לוקח, שקנו לו כליו. ובסמטא מיירי או ברשות הלוקח:

היה סרסור ביניהם ונשברה החבית. והיתה החבית שלו:

נשברה לסרסור. ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא ונשברה ללוקח:

וחייב להטיף לו שלש טפין. המוכר ללוקח. מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן:

הרכינה ומיצה. הטה את המדה על צדה לאחר שעירה השמן והיין והטיף שלש טפין, ונתאסף מיצת המדה לשולי הכלי. אל מקום אחד:

הרי הוא של מוכר. שהרי נתייאש הלוקח ממנו:

והחנוני אינו חייב להטיף שלש טפין. לפי שהוא טרוד, שמוכר כל שעה:

ר׳ יהודה אומר. לא אמרו שחנוני פטור מלהטיף שלש טפין, אלא ערב שבת עם חשיכה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

המוכר יין ושמן. וה"ה לפירות. אלא אגב דבעי' לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין. נקט יין ושמן. הרשב"ם:

והוקרו או שהוזלו. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם. תוספות:

אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. כתב הר"ב במדה שאינה של שניהם מיירי. דאי של לוקח ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר. אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר. כך כליו של מוכר אינן קונות ברשות לוקח. כמ"ש הפוסקים. ומ' ש הר"ב ובסמטא מיירי או ברשות לוקח. וכן פירש הרמב"ם. ומלשון הרי"ף העתיקו כן. ולאשמועינן דאע"ג שהוא ברשות לוקח לא קנה כשנתמלאת המדה אלא א"כ המדה אינה של מוכר. ולהרא"ש שכ' שדעת הרי"ף בכלי של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח אשמועינן טובא דשאני כשהוא שאול. דלא קנה קודם שנתמלאת משום דאין השואל רשאי להשאיל כך נ"ל. ול' הרמב"ם בחבורו פ"ד מהלכות מכירה בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח:

נשברה לסרסור. כתב הר"ב ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא וכו' זהו פירש הרשב"ם. וז"ל דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח. ומש"ה כי נשברה וכו'. וכתבו עליו התוספות דתימה דא"כ אמאי נקט נשברה. ושביק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא. הל"ל היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו. ופירש ריב"ם היה סרסור ביניהן ומדד להן כדרך סרסרים שמודדין בשכר שנותנים להן ונשברה החבית על ידי מדידה. נשברה לסרסור. וכגון שלא היה מחמת אונסין אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה. ע"כ:

הרכינה. פירש הר"ב הטה. עיין מ"ש רפ"ז דגטין:

הרי הוא של מוכר. לפי שנתיאשו הבעלים. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא דלא תקשי אמתניתין ח' פרק בתרא דתרומות דתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה דהתם לא שייך יאוש דמ"מ תרומה היא ואסורה לזרים. וכן ל' הרשב"ם. ותמהו התוספות אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן חמשים. א"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה. ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצת. ע"כ. ובעניי לא עמדתי על דעתם. חדא די"ל דבתרומה שביד כהן היא. ועוד אפילו בישראל התורם עכשיו ל"ק ולא מידי דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצת הם מ"מ נשארו ביד הישראל ואיה התרומה שעליהם:

עם חשכה. עיין מ"ש במשנה י' פ"ק דשבת: