מסכת בבא בתרא - פרק ב - משנה יא

ובחרוב ובשקמה. שרשיהן מרובין:

בין מלמעלה. שהאחד מהן מלמעלה בגובה שפוע הר והשני בשפולו:

בין מן הצד. בקרקע שוה:

ונותן דמים. דכיון דברשות נטע, שאינו מזיק עד זמן גדול, לא חייבוהו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד:

רבי יוסי אומר וכו׳ והלכה כרבי יוסי:

בין מלמעלה. לשון הר"ב שאחד מהן מלמעלה וכו'. וכן לשון רש"י. וכלומר איזה מהן בין שהאילן למעלה. בין שהבור למעלה. וכדתניא בגמרא. ומפרש טעמא דכשאילן למעלה קאזלין שרשין ומזקי ליה לבור. וכשהבור למעלה מחלידין השרשים את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור:

רבי יוסי אומר וכו'. שזה חופר וכו' וזה נוטע וכו'. לשון הטור סימן קנ"ה שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל. אבל שאר כל הרחקות חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד. לפיכך חייב מזיק להרחיק. ע"כ. וכבר פירשתי כל אחד במקומו בס"ד. [*ודכתב הר"ב דהלכה כר' יוסי. גמרא]: