מסכת בבא בתרא - פרק א - משנה ב

וְכֵן בְּגִנָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּר מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. אֲבָל בְּבִקְעָה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם רוֹצֶה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חֲזִית מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁלּוֹ. אִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, וְעוֹשִׂין חָזִית מִכָּאן וּמִכָּאן. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:

וכן בגינה. הכי קאמר, וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור הוא, ומחייבים אותו שלקח מקום שם לגדור:

אבל בבקעה. סתם, הרי הוא כמקום שנהגו שלא לגדור, ואין מחייבים אותו. אלא אם רצה חבירו לגדור, כונס בתוך שלו:

ועושה לו חזית. סימן, להיכר שהכותל שלו. והסימן מפרש בגמרא, שטח ראש הכותל אמה בסיד לצד חבירו. ולא לצד שלו, שמא יטוח גם חבירו מן הצד שלו, ויאמר שהכותל של שניהם הוא. אבל כשטח לצד חבירו ואינו טח לתוך שלו, הוי סימן שהכותל שלו. ואם יקלפנו חבירו, קלופה מידע ידיע:

ועושין חזית מכאן ומכאן. להודיע ששניהם עשו אותו:

וכן בגנה מקום שנהגו וכו'. לשון הר"ב הכי קאמר. וכן בגנה סתם כמקום שנהגו וכו'. גמרא. משום דאי לאו הכי קשיא דבגנה משמע דאי סתמא לא מחייבין. ובבקעה משמע דאי סתמא מחייבין. והא גנה חמירא מבקעה:

מקום שנהגו לגדור. אבל בחצר לא אדכר תנא מקום שנהגו כלל. משום דחמיר טפי היזק דחצר מהיזק דגנה. וטעמא דמלתא דהיזק ראיה דחצר שהוא מקום תשמישו של אדם חמיר טפי דמקפידין בו יותר מבגנה. שהוא משום עין הרע בלחוד. נ"י בריש פרקין בשם הרשב"א:

מחייבין אותו. לשון הר"ב מחייבין אותו שלקח מקום שם לגדור. וז"ל הרמב"ם בפירושו מי שמכר גנה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גנת פלוני. מחייבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. אבל מי שמכר בבקעה סתם. אין כופין את הלוקח לגדור. ואפילו במקום שנהגו לגדור. סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור. ע"כ. והב"י סימן קנ"ח וגם בכ"מ שלו פ"ב מהלכות שכנים בהליצו על הרמב"ם בדין זה ואמר שנראה לו שהוא מפרש המשנה כן אין ספק שלא עלה בזכרונו שבפירוש הרמב"ם כתוב כך בהדיא. ואלא מיהת אע"פ שמפרש כן למשנתינו. נראה לי דאכתי צריכין אנו למה שכתב המגיד בטעם הדבר. שזה דומה להא דתנן לקמן סוף פ"ז האומר לחבירי חצי שדה אני מוכר לך מקבל עליו הלוקח מקום הגדר חריץ וכו' אלא שהוא כתב דמהתם למד הרמב"ם זה הדין. ואיננו. כי לקח אותו ממשנתינו זאת כפירושו בה:

אבל בבקעה. פירש"י שדה לבן. מסיים נ"י שהיא שדה תבואה שאין העין שולט בה כל כך כמו בגנה שיש בה ירק הרבה:

אלא אם רצה כונס וכו' ועושה חזית. אבל בחצר שאין בו דין חלוקה לא תקנו חזית. כיון דאם יש בו דין חלוקה יכול כל אחד לכוף את חבירו. משום חצר שאין בו דין חלוקה לא עבוד תקנתא. כ"כ הר"ר יוסף הלוי. ולא ידענא אמאי לא מהני כיון דסימן טוב הוא. ולא שייך ביה רמאות דאפילו בהוצא מהני [כדלקמן] ואם בשביל שלא שנאו ברישא אפילו בסיפא נמי לא הוה תני ליה. אי לאו דתני דינא. ואגב דתני דינא. תנא תקנתא [כמ"ש לקמן בס"ד] הרא"ש:

הזית. פירש הר"ב סימן וכו'. וז"ל הרמב"ם פירוש חזית מחזה. כלומר דבר הנראה להודיע למי הוא הכותל:

אם עשו מדעת שניהם וכו' ועושין חזית מכאן ומכאן. *ופרכינן בגמרא לא יעשו לא זה ולא זה. ומשנינן לא צריכא אלא דאי קדם חד מינייהו ועביד דידיה. כלומר שנכנס בתוך של חבירו. ועשה שם חזית. ואי לא עביד חבריה אמר דידיה הוא. אכי הא איצטריך למתני שיעשה גם השני. ופרכינן ותנא תקנתא לרמאי קמשמע לן בתמיה. וכי מפני דאגת רמאין איכפל תנא למתני הא דבשלמא רישא יעושה חזית תנא דינא דבקעה אין יכול לכופו אלא כונס. ואיידי תנא תקנתא ועושה חזית משום רמאי. אלא סיפא דינא לא תני דהא פשיטא דאם עשו מדעת שניהם בונים באמצע. אמר רבינא הכא בהוצא [עסקינן] פירש רש"י מחיצת נסרים וקמשמע לן דמהני חזית ולא אמרינן קופלא דטינא מעלוי הוצא לא ידיע:

ועושין חזית מכאן ומכאן. לשון הטור סימן קנ"ח יעשה כל אחד ואחד סימן כזה לצד חבירו: