מסכת בבא בתרא - פרק ד - משנה ח

הַמּוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה, מָכַר אֶת הָאֲבָנִים שֶׁהֵם לְצָרְכָּהּ, וְאֶת הַקָּנִים שֶׁבַּכֶּרֶם שֶׁהֵם לְצָרְכּוֹ, וְאֶת הַתְּבוּאָה שֶׁהִיא מְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע, וְאֶת מְחִצַּת הַקָּנִים שֶׁהִיא פְחוּתָה מִבֵּית רֹבַע, וְאֶת הַשּׁוֹמֵרָה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה בְטִיט, וְאֶת הֶחָרוּב שֶׁאֵינוֹ מֻרְכָּב, וְאֶת בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה:

האבנים שהם לצרכה. לעשות גדר:

ואת הקנים. שקושרים בהם הגפנים:

ואת מחיצת הקנים. קנים הרבה גדלים בקלח אחד, כשהיא פחותה מבית רובע אז היא בטלה לגבי השדה:

שומרה. סוכת שומרים המחוברת לקרקע בטיט:

ואת החרוב. בבחרותו שעדיין לא הורכב. דכשמזקין מתגבר ומרכיבין אותו ויש לו שם בפני עצמו ולא בטיל לגבי שדה:

ואת בתולת השקמה. בבחרותה קודם שחתכו ענפיה. דכשמזקין קוצצים הענפים וגדלין הרבה במקומן וקרוי סדן שקמה:

מכר את האבנים שהם לצרכה. פירש הר"ב לעשות גדר ואע"ג דתשמישין המטלטלין הן כיון דקביעי להאי תשמיש ואין מזיזין אותן מהאי שדה לעולם כמחובר חשיב להו. הרשב"ם:

ואת הקנים שבכרם. וממילא שמעינן המוכר את השדה מכר את הכרם. שכל אילנות בכלל שדה. אחד גפנים. ואחד כל אילן חוץ מחרוב המורכב. וסדן השקמה. כדמוכח במתניתין ובגמרא וכו'. הרשב"ם וכ"כ נ"י. ודבריהם נעלמו מעיני מהר"ר מרדכי יפה ז"ל. כשכתב בלבוש עיר שושן סימן רט"ו המוכר את השדה וכו'. וכן בכרם מכר את הקנים וכו' נדחק לכתוב וכן בכרם משום דקשיא ליה מה ענין קני הגפנים למכר השדה. ולפיכך מפרש דבמכר הכרם בהדיא מיירי. וליתא לדברי הרשב"ם ונ"י גם פשטא דמתניתין אינה מוכחת כדבריו. גם מהגמרא יש לרשב"ם ראיה ואין להאריך. ועיין במשנה דלקמן. ותימה שמהר"ר ואלק כהן ז"ל לא השיגו בזה:

ואת מחיצת הקנים. ה"ג הר"ב והרמב"ם בפירושו גם בחבורו [פ"ו מה"מ] וכן הגירסא ברי"ף. וגם בירושלמי. אבל בבבלי גרס חיצת וכן גרסת הרשב"ם והרא"ש והטור. ולענין הפירוש שתי הגרסאות שוות:

ואת השומרה שאינה עשויה בטיט. ה"ג הרשב"ם. ובסיפא גבי לא מכר גרם העשויה. ור"ח גרס איפכא. תוספות. והיא גרסת הר"ב וכן הגירסא בספר הרי"ף והרמב"ם. ואף הרא"ש העתיק כגרסת הרי"ף. וזה תימה לי על הטור סימן רט"ו שכתב כגרסת הרשב"ם. ואזדא לה תמיהת מהר"ר ו א ל ק כ ה ן על מור"ם שהשמיט דברי הטור מה שאין כן דרכו. דהא בדין השמיטו אחרי דלא אזיל ליה בהא בשטת אביו הרא"ש. וגם הרי"ף והרמב"ם ורבינו חננאל גורסים דלא כגרסתו. ומכל מקום לשון הר"ב שכתב המחוברת לקרקע בטיט קשיא טובא. דבגמרא אמרינן עלה אע"ג דלא קביעא בארעא. וכן הרמב"ם שגרסתו כגרסת הר"ב העתיק בפרק כ"ו מהלכות מכירה העשויה בטיט אע"פ שאינה קבועה. אלא הפירוש כמו שכתב נ"י שמכוסה וטוחה מלמעלה. ואע"ג דלא מחברא בטינא שלא שם סביבותיה הרבה כמנהג העולם:

השקמה. מפורשת במשנה ט' פרק ט' דב"מ: