מסכת בבא בתרא - פרק ג - משנה ב

שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה, יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל. הָיָה בִיהוּדָה וְהֶחֱזִיק בַּגָּלִיל, בַּגָּלִיל וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה, אֵינָהּ חֲזָקָה, עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בַמְּדִינָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא בְאַסְפַּמְיָא, וְיַחֲזִיק שָׁנָה, וְיֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ שָׁנָה, וְיָבֹא לְשָׁנָה אַחֶרֶת:

שלש ארצות לחזקה. שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין חזקה, שאם החזיק באחד מאלו הארצות והיה בעל הקרקע באחרת אין חזקתו חזקה, לפי שאין שיירות מצויות מזו לזו. ואף על פי שאינן שעת חירום ומלחמה, כשעת חירום דמי, ואם היה בעל הקרקע מוחה לא היה מי שיודיע לזה המחזיק, לפיכך היה ראוי לזה המחזיק ליזהר בשטרו, וכיון שלא נזהר הפסיד:

עד שיהא עמו במדינה. שיהיו שניהם ביהודה או שניהם בעבר הירדן, ואף על פי שזה בעיר אחת וזה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות היה לו למחות, וכיון דלא מיחה הפסיד:

אמר רבי יהודה וכו׳ קסבר רבי יהודה טעמא דחזקה לאו משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה, טפי לא מזדהר, אלא טעמא דחזקה לדידיה, משום דלא שביק איניש דאכלי ארעא דידיה אפילו שעה אחת ושתיק, והאי דהרחיקו תלת שנין כדי שאם היה באספמיא וכו׳, אבל אם היה עמו בעיר, לאלתר הוי חזקה. ובשלש ארצות הללו שאין שיירות מצויות, בתלת שנין מיהא הוי חזקה. ואין הלכה כרבי יהודה:

היה ביהודה וכו'. היה בעל הקרקע ביהודה. והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל. והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה. רשב"ם:

אינה חזקה. כתב הר"ב לפי שאין שיירות מצויות וכו'. ואע"פ וכו' כשעת חירום דמי. וכתבו התוספות וא"ת גבי גט אמרינן בריש גיטין [דף ד'] המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי שיירות [כמו שכתבתי בדבור המתחיל והמביא ממדינה למדינה וכו'] וי"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפילו מיהודה לגליל. לפי שהאשה רגילה לחזור אחר עדי קיום. אבל הכא. אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו שאין המחזיק רגיל לחזור אם מוחה לו אם לאו. הלכך בשיירות דבתי דינין לא סגי. ע"כ. וחירום פירש הרשב"ם שיש תגרה בין המלכיות. ע"כ. והוא מענין החרם תחרימו:

באספמיא. שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל. רשב"ם:

ויחזיק שנה. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב"ם. כלומר דלא דמי למחזיק בפניו. דלאלתר הויא חזקה. משום דאיהו ידע בדידיה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הויא חזקה. כדפירש הר"ב. וכן לשון הרשב"ם אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה א':

וילכו ויודיעוהו שנה. ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו. ולפי ההווה תקנו. רשב"ם. והתוספות מסיימו ואם הרחיק יותר לא פלוג:

ויבא לשנה אחרת. לאו דוקא דכ"ע מודו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. אלא עצה טובה קמשמע לן כדאמרינן *בגמרא [דף ל"ט] שלא יאכל הלה הפירות. ולא יוכל להוציא בעל הקרקע הפירות מידו. דקשה גזל הנאכל. נ"י: