מסכת עירובין - פרק ח - משנה י

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בִּיב שֶׁהוּא קָמוּר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׁוֹפְכִין לְתוֹכוֹ מַיִם בְּשַׁבָּת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ גַג אוֹ חָצֵר מֵאָה אַמָּה, לֹא יִשְׁפֹּךְ עַל פִּי הַבִּיב, אֲבָל שׁוֹפֵךְ מִגַּג לְגַג, וְהַמַּיִם יוֹרְדִין לַבִּיב. הֶחָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה מִצְטָרְפִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת:

ביב. חריץ העשוי כדי שיקלחו המים [ששופכין] בחצר לרה״ר. והוא קמור במשך ד׳ אמות לרה״ר, דבד׳ אמות יש שיעור לבלוע בהן סאתים מים שאדם מסתפק בכל יום:

שופכין לתוכו. דתיימי מיא ואין יוצאין לרשות הרבים:

לא ישפוך על פי הביב. דכיון דבגויה שפיך מקלחי להדיא ונפקי לרשות הרבים והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרשות הרבים. והלכה כחכמים:

מצטרפין לד׳ אמות. אם יש בחצר עם האכסדרה ד׳ אמות על ד׳ אמות מצטרפין, ומותר לשפוך לתוכה מים ואין צריך עוקה:

ביב שהוא קמור ד' אמות. כתב הר"ב דבד' אמות יש שיעור לבלוע כו' וכפירש"י וכתב הרא"ש דלפירושו נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל. וכתב רש"י דכשיש השיעור דתיימי מיא שופכים מים בשבת. ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויין לבלוע ה"נ כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון. וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוון לא איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוון שרי לכתחילה. ועי' במשנה י"א:

וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה כו'. לשון הר"ב דכיון דבגויה שפיך מקלחי להדיא ונפקי לרה"ר והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרה"ר וכ"כ רש"י ומסיים ובעי דליפקו. ע"כ. וכלומר ונתקיימה מחשבתו. ובלשון זה שאמרו מקלחי להדיא כו' ובדברי רש"י ובכח כל זה לחלק באו מה בין ביב לעוקה דעוקה העשויה ברשות הרבים אם היא קמורה דתיימי מיא לא פליגי רבנן במתניתין דלעיל והכא פליגי אלא היינו טעמא דעוקה שהיא גומא עמוקה כשנשפכים לשם דרך ירידה לגומא נשפכים ואין יוצאין כלל. אבל בביב שהוא חריץ ארוך אע"ג דקמורה בד' אמות ובד' אמות הא אמרן דתיימי מיא מ"מ חכמים אוסרין משום דהכא השפיכה שבה היא מקלחת להדיא והמים הולכים ונזחלין דרך החריץ איכא טפי למיחש דלא תיימי ויצאו לרה"ר מכח שפיכתו והרואה יאמר כו'. ודוקא בביב שהוא חריץ חיישי' להכי דמפני שהוא חריץ לא יוכלו המים להתפשט אנה ואנה ומקלחי להדיא אבל בלאו הכי לא הלכך במתני' דלעיל לא בעינן עוקה אלא בחצר הפחות מד' אבל כשיש בה ד' לא בעינן עוקה. ואע"ג דמים נשפכים על שטח קרקע החצר שלא כדרך ירידה לגומא. מ"מ הואיל ואין כאן חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ותיימי מיא קודם שיצאו לחוץ. כל זה ראיתי ונתון אל לבי כדי ליישב סתם מתני' דלעיל אליבא דחכמים. כ"ש שהר"ב והרמב"ם פסקו כחכמים ולא השגיחו למשנתו של ראב"י דקב ונקי כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ט) משום דס"ל דלאו כללא הוא לכל מקום. וכן במ"ד פ"ט דסוטה פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כראב"י לגבי ר"ע. ותדע דהא הרי"ף בפ"ק דמ"ק דפסק כראב"י יהיב טעמא משום דאמוראי כוותיה אזלי. והרא"ש נמי כתב כראב"י אע"ג דלרש"י לא אזלי כוותיה מ"מ הירושלמי מוכיח כן. ואי איתא דכללא הוא לא היו צריכין לראיה אחרת. והרז"ה פסק שם דלא כראב"י ולפיכך ראוי לפרש משנה דלעיל כרבנן. אבל כי דייקינן במלתא לא מתקיימה שפיר האי פירושא ומאי דקא מפליגינן בין ביב הקמור בד"א לחצר שהיא ד"א. דהא כתבינן לעיל בשם הרא"ש דביב נמי דקמור ד' על ד' הוא והכי ודאי מוכחא מלתא. והשתא כיון שהוא ד' על ד' כמו החצר הרי המים מתפשטין בתוך ד' על ד' ונבלעים. וממ"נ אם כל הד"א הם בשפוע א"כ יש כאן נמי כעין גומא ונבלעים כמו בעוקה ואם רק חריץ באמצעו הרי מ"מ יכולין להתפשט בביב עצמו שהוא ד' על ד' ונבלעים קודם צאתם לרה"ר כמו שנבלעים בחצר קודם צאתם לרה"ר דחריץ זה לא מעלה ולא מוריד כולי האי. אלא עיקרן של הדברים דלפום האי פירושא דפי' הר"ב במתני' דלעיל דשריותא תליא במקום שהוא שיעור לבלוע המים לא אתיא מתני' דלעיל כרבנן דהכא. דלרבנן דהכא לא שרו ליה משום שיעור מקום בליעת המים שהרי הכא דיש שיעור לביב כדאמרן ואפ"ה אסרי והכי מוקים בהדיא בגמ' דלהאי פירושא כולה מתני' ראב"י היא וחסורי מחסרא וה"ק חצר שהיא פחותה כו' הא ד"א שופכין שראב"י אומר ביב הקמור כו'. ועל רש"י אין כאן מקום תלונה כלל דברישא לא פי' כלום אלא כתב כדמפרש בגמ'. ואיכא פירושא אחרינא בגמ' כדבעינן למימר לקמן דסלקא מתני' דלעיל כרבנן. ועוד דרש"י שפירושו בסדר הגמ' לא הוצרך לפרש דרישא דלא כרבנן דבגמ' קחזית ליה. וגם על הרמב"ם אין מקום להתלונן דבפירושו למשנה דלעיל כתב כשיש בחצר פחות מד"א על ד"א ונתכוין בזה לטעמא דרב שבגמ' דמפרש דפחות מד' דתנן היינו פחותה מד' על ד' וכדתניא בהדיא בגמ' וכלומר כי פחותה מהריבוע כזה אע"ג שהוא ארוך ח' אמות ברוחב ב' שיש לרבע בה ד' על ד' כל שאין ברוחב גם כן ד' אין החצר ראוי להשתמש בו דרך כבוד לזולפו ולרבצו ולכבדו ונמצא שכל המים ששופכין שם אין דעתו לזלף החצר אלא שיצאו לחוץ וכי נפקא הא מתקיימת מחשבתו הלכך גזור רבנן עליה דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר וע"י עוקה שרינן שהמים אינם מקלחים לרה"ר אלא מתקבצין בגומא אבל כשיש בו ד' על ד' ברבוע דרגילין לזלף מסתמא לזלף הוא שופך וכי נפיק לא מתקיימת מחשבתו וליכא למיגזר. ובביב סבירא להו רבנן דכיון ששופך ע"פ הביב מגלי דעתיה דשפיך ולא לדלוף ואיכא למגזר משום זריקה ברה"ר. ומיהו כי שופך על הגג עצמו או בחצר שלא על פי הביב דאין יורדין מכחו לרה"ר לא גזרו אבל כששופך ע"פ הביב שהמים אינם מתקבצים אלא נזחלים ויוצאים ומכחו יוצאים איכא למגזר אע"ג דיש כאן שיעור לבלוע הא אמרו דלפי' זה לא נפקא מינה מידי בשיעור הבליעה. אלא להר"ב דפוסק כחכמים ומפרש למתניתין דלעיל בטעמא דלא סלקא אליביה דרבנן ולא פירש דאתיא כראב"י יש מקום תלונה בדבריו. והטור מפרש מתניתין דלעיל כהר"ב. אבל פסק כראב"י משום דמשנתו קב ונקי:

[*אבל שופך מגג לגג. והטור סוף סי' שנ"ז כתב שופך על הגג. והב"י העתיק שופך הוא לגג ע"כ. ובמשנה שבסדר ירושלמי אבל שופך הוא על הגג]: