מסכת עירובין - פרק ב - משנה א

מסכת עירובין - פרק ב - משנה א

עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין, נִרְאִין כִּשְׁמֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׁמֹנָה, נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר, אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין וְאַרְבָּעָה פְשׁוּטִין. גָּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא, וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא מֻתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת עירובין - פרק ב - משנה א

עושין פסין לביראות. שברשות הרבים. לפי שהביראות רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכולים למלאות מהן ולהוציא לרשות הרבים, ועושין פסין שיהיו הפסין עושין [חלל] סביבות הבור רשות היחיד, וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו כולה או ראשה ורובה וישקנה:

דיומדין. שני עמודין. שכל עמוד מאלו הארבעה נראה כשנים. דיו בלשון יון שנים. וכשנועץ העמוד העשוי כשנים לפאת דרומית מערבית נמצא נוטה דופנו אחד למזרח ודופנו אחד לצפון, והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לדרום, וכשנותן ארבעתן לארבע הפאות נמצא לכל רוח שתי אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתיים:

וארבעה פשוטין. באמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה. ובזמן שאין בין פס לפס מארבעה דיומדין [אלו] אלא עשר אמות או פחות מודה ר״מ דאין צריך לפסין פשוטין, ואם יש ביניהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מודה ר״י דצריך פשוטין, לא נחלקו אלא מעשר עד שלש עשרה אמה ושליש. דר״מ אומר צריך פשוטים ור״י אומר אין צריך. והלכה כר״י:

שתי רבקות של שלש שלש בקר. שרוחב כל בקר ובקר אמתים פחות שליש, נמצא רוחב ששה בקר עשר אמות, וזה הריוח שיכול ליתן בין פס לפס לדברי רבי מאיר, ואם יש רוחב יותר מזה צריך שירבה בפסין פשוטין:

רבקות. לשון עגל מרבק (שמואל א׳ כח):

ר״י אומר של ארבע ארבע. הן י״ג אמה ושליש:

קשורות אבל לא מותרות. דלא תימא כעין קשורות ולא קשורות ממש, להכי תנא אבל לא מותרות, להחמיר ולמעט ריוח שבינתים:

אחת נכנסת ואחת יוצאת. רבקה אחת של בקר נכנסת ורבקה אחת יוצאת, ויש יותר רוחב משאילו היו שתיהן יוצאות או שתיהן נכנסות. וזו קולא היא דלא בעינן מצומצמות כל כך:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת עירובין - פרק ב - משנה א

עושין פסין לביראות. עיין במשנה ד' [*ומ"ש הר"ב שעמוקים עשרה עיין מ"ש בזה בס"ד בפ' דלקמן משנה ג']:

וארבעה פשוטין. כתב הרמב"ם בפירושו דר"י מודה כשיש ביניהן י"ד. ולאו דוקא אלא מסרך סריך בלישנא דברייתא דתני ר"י אומר כי"ג אמה וכי"ד אמה ור"ל יצאו מכלל י"ג ולכלל ארבע עשרה אמה לא באו די"ג אמה ושליש הן וכן כתב במשנה דלקמן ובחבורו פרק י"ז:

גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה. גובהן י' שאין נקראת מחיצה בפחות מי' [*וכמ"ש בס"ד בפרק דלעיל משנה ב'] ורחבן ו' טפחים דזהו אמה שאע"פ שבמחיצת (חצר) סגי בפס ד' (כמ"ש הר"ב פרק דלעיל משנה ב') לא דמי דהתם בחצר איכא ג' מחיצות שלימות אבל בפסי ביראות שרובו פרוץ מכל צד מצריכין פס של ששה טפחים. הרב רבי יהונתן:

קשורות. כתב הר"ר יונתן ואע"פ שאין הפרות מושכות בעול בשבת אפילו הכי משערין בהו לפי שגם בימות החול נכנסות שם לשתות ופעמים שכשהצמד הא' נכנס לשתות מוצא הב' ששתה משם ורוצה לצאת ואם יהיו בין הדיומדין פחות מזה השיעור יבואו הפרות ויפילו הדיומדין לארץ. ומחלוקת דר"מ ור"י שזה משער בצמד של שלש שלש פרות וזה משער בארבע משמע שיש מקומות שאין חורשין בלא ארבע פרות או מפני שהארץ קשה לחרוש או מפני שהבהמה גסה שלהן אינה חזקה כשאר פרות דעלמא ע"כ [*ועוד בה שלישית שראיתי בארץ רוסיא בהרבה מקימות שחורשין בארבע צמדים ולא מפני שני אלו הטעמים אבל מפני שהקרקע שמינה מאד והמחרישה נכנסת בעומק הרבה וצריכה לשוורים רבים להוליך המחרישה]:

אחת נכנסת כו'. פירש הר"ב רבקה אחת כו' הכי ת"ר ופירש"י ולא פרה נכנסת ופרה יוצאה דא"כ לא הו"ל קשורות. ומ"ש הר"ב דלא בעינן מצומצמות כל כך. ר"ל דאילו עשר אמות לר' מאיר וכן הי"ג ושליש לר"י לא בעינן מצומצמות וכו' וכן הוא ברש"י ורמב"ם: