מסכת עירובין - פרק ו - משנה ח
מסכת עירובין - פרק ו - משנה ח
חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לְמָבוֹי, עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וָכָאן. עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּרִין כָּאן וָכָאן. מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:
פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת עירובין - פרק ו - משנה ח
פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיי״ל שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו כלומר שני בתים פתוחים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי:
עירבו החצרות. כל אחת לעצמה:
מותרים בחצרות. מותרין כל בני חצר לעצמן:
ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שתוף:
ואם נשתתפו. נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות, מותרין כאן וכאן:
ושכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצרו להתיר חצרו, אבל בשתוף היה לו חלק:
מותרין כאן וכאן. דטעמא מאי אין סומכין על שתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, והכא דרוב בני חצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא תשתכח תורת עירוב:
שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר זו רה״י וזו רה״ר, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:
פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת עירובין - פרק ו - משנה ח
מותרין כאן וכאן. כתב הר"ב דטעמא מאי אין סומכין כו' ומיירי בנשתתפו ביין דאילו בפת סומכין לעולם כדפי' הר"ב לעיל במשנה ה':
מבני מבוי ולא נשתתף כו'. ואסורין במבוי ואין אומרים שיועיל הערוב במקום שתוף כיון שהרוב נשתתפו. דהכא טעמא אחרינא איכא מה שאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא משום שלא תשתכח כו' אלא כדכתב ב"י סי' שפ"ז דלא שייך למימר שנסמוך על הערוב במקום שתוף דערוב שעירב כל חצר לעצמו (דבהכי איירינן הכא במתני' דהא לא תנן פתוחות זו לזו)היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפי' מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל עכ"ל. ובתוס' דף ע"א נדחקו מאד בזה עיין שם. והר"ר יונתן פי' אחד מבני מבוי כו'. כלומר ששכחו כל בני חצר אחת ולא נתנו חלק ביין השתוף אבל בערוב הפת נתנו חלקן אסורים במבוי דאין סומכין כו'. אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרינן בערוב דתו לא אתי לאשתכוחי שתוף כיון דרובא שתפו ע"כ. ועיין מזה בפרק ז' משנה ט' מ"ש שם בס"ד:
שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. פירש הר"ב כשם כו' ולא תימא לא דמי כו' וכ"כ רש"י ונטר לה עד הכא אע"ג דכולה מתניתין ה' דלעיל מתנייה לענין שתוף מבואות ותנן נמי רפ"ג בכל מערבין ומשתתפין. מכל מקום מבואות בהדיא לא תנן עד הכא: