מסכת עירובין - פרק ז - משנה ג

חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבַּע, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד, אֲפִלּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶבֶן. מָלֵא עָפָר, אוֹ צְרוֹרוֹת, מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנָיִם:

חריץ. ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה:

ורחב ד׳ דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו לשפתו:

ואפילו מלא תבן וקש. לאו סתימה היא, דלא מבטל ליה להתם דסופו ליטלו:

[*ורחב ארבעה*) גרסינן. וכן פירש רש"י ורחב ד' טפחים]:

אפילו מלא קש ותבן. פירש הר"ב דסופו ליטלו. ופירשו התוספות דבקש ותבן הניטלין בשבת איירי לאפוקי שהקצוהו ללבן בו לבנים או לגבל בו טיט דאין ניטלין בשבת ועיין משנה ה':

מלא עפר כו'. שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן. גמ'. ועי' באהלות פרק ט"ו משנה ז' [*ופרק ד' דמקואות משנה ג']. והך מלא סגי במשך ד' טפחים לרוחב במכ"ש דנסר דבסמוך. ב"י סי' שע"ב: