מסכת עירובין - פרק י - משנה ב

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:

ר״ש אומר נותנן לחבירו. ואינו מוליכן פחות [פחות] מד׳ אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחלת ד׳ לסוף ד׳. והלכה כר״ש:

וכן בנו. שילדתו אמו בשדה בשבת:

נותנו לחבירו. והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מד׳ אמות:

אפילו חוץ לתחום. בחבית של הפקר מיירי דאי יש לה בעלים הא קי״ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וסבר ר״י נכסי הפקר לא קנו שביתה:

אמרו לו. רבי יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן:

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כר׳ יהודה:

רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' ות"ק סבר פחות מד' אמות עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת. גמרא. פי' הר"ר יהונתן ויש חילול השם בעיני עמי הארץ השומעים. שסוברים דאיכא חילול שבת. וטעמא דר"ש בגמ'. כדכתב הר"ב והרמב"ם. ושמעת מהך דפליגי. ותימה על הרמב"ם דמזכי שטרי לבי תרי דפסק כרבי שמעון וכדכתב הר"ב. וכתב ג"כ שמותר להוליך [פחות] פחות מד"א. וכן בחיבורו פרק י"ט מהלכות שבת וכן קשה בטור ס"ס ש"א ואם נוכל לפרש דבריהם דלצדדין קאמרי ניחא. דזה שאמר מוליכו פחות [פחות] מד"א באין עמו חברים. וכך כתבו התוס' דמודה ר"ש בכך דלא גרע מכיס דריש פ' בתרא דשבת כמו שכתבתי שם. וזה שאמר נותנו לחבירו בשיש שם חברים. והשתא כולה פסקא כר"ש. ולפי פסק זה. גבי כיס נמי נותנו לחבירו כו' דהא הכי עדיפא ליה. וכן כתבו התוס'. וזה היה להרמב"ם ולטור לפרש בפ"ו מהלכות שבת וסי' רס"ו ואולי שסמכו על מה שכתבו לדר"ש במקומו. ודין הכיס העתיקו כמוזכר במקומו בגמ':

וכן בנו. דאיכא נמי דבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת"ק שרי בהולכת פחות [פחות] מד"א. הר"ר יונתן:

אפילו מאה. דאע"ג דקשיא ליה ידא כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד. אפילו הכי הא עדיפא משיוליכנה פחות [פחות] מד"א גזירה וכו'. גמרא:

אפילו חוץ לתחום. פי' הר"ב בחבית של הפקר. גמ'. ופירשו בתוס' [ל"ז ע"ב ד"ה הכא בחבית] דחוץ לתחום דחבית אבל לא מחוץ לתחום של הזוכה בו כדתנן משנה ה' פרק בתרא דביצה דכרגלי הממלא. א"נ שלא נתכוון שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה. ומ"ש הר"ב הא קיל"ן הבהמה וכו' במשנה ג' פרק הנזכר. ופסק הר"ב כר"י וכן פי' הרמב"ם ולכאורה היינו לאפוקי מדא"ל. אבל במאי דפליג אר"ש ומתיר אפילו לדבר הרשות לית הלכתא כר"י אלא כר"ש וכתנא קמא דלא התירו אלא לדבר מצוה ואין זה כנגד הכלל דר"י ור"ש הלכה כר"י דהכא תנא קמא סבירא ליה בזה כר"ש ונמצא דר' יהודה עם סתם משנה הוא חולק וההוכחה שכן הוא. דאי אמרי' דפסק כר' יהודה דשרי אף לדבר הרשות אם כן הלכה כר"ש דקאמרי. למאי מיבעי להו כלל. אלא שראיתי להרמב"ם בפי"ב מה"ש דפסק כר' יהודה אפי' לדבר הרשות וכן פסק בטור ס"ס ש"א. וצ"ע למאי כתב כלל הלכה כר"ש. ואפשר משום בנו דאע"ג דקשה ליה ידא מותר באוושא ולא בהולכה דבהא לא איירי רבי יהודה ומיהו הר"ב אפשר שסובר כהרמב"ן שהביא ב"י והמגיד דס"ל דלא פסקינן הלכתא כר"י אלא לגבי דא"ל וכמו שכתבתי:

א"ל. פי' הר"ב ריב"ן הוא דשמעינן ליה לעיל בפ"ד משנה ה':