מסכת עירובין - פרק ב - משנה ד

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן, יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים, וּבְאֵר הָרַבִּים, וּבְאֵר הַיָּחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין, אֲבָל לְבוֹר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים:

אם היתה דרך הרבים. דרך שרבים בוקעים בה מפסקת בין הפסים, יסלקנה לצדדים מחוץ לפסים שלא יהיו הרבים מהלכים בין הפסים, דמשוו לה כרשות הרבים ומבטלים המחיצה. ואין הלכה כר״י:

בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי, שלא התירו פסי ביראות אלא שיהיו מים מצויין לבהמות עולי רגלים, וכל זמן שאין שם מים אין לפסין תורת מחיצה:

באר היחיד. נמי שרי, דבאר מים חיים הן והא לא פסקי מיא:

לבאר הרבים. דאיכא תרתי למעליותא. וכן הלכה. ואין מותר למלאות מים ולהוציא מן הבאר על ידי פסי ביראות אלא כדי להשקות בהמתן של עולי רגלים ובא״י בלבד. אבל להוציא מים כדי לשתות האדם עצמו אסור, אלא יורד לבור ושותה או עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים:

בור הוא הגבא שיתכנסו שם המים. הרמב"ם:

לבאר הרבים בלבד. כתב הר"ב ואין מותר כו' אבל להוציא מים כדי לשתות אדם עצמו אסור. והקשו בתוספות דאם כן אמאי בעינן שיהיו ראוין לאדם כמ"ש הר"ב במשנה דלעיל ותירצו די"ל שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם. אי נמי דתחלת התקון לא הותרו אלא לצורך בהמה אבל בשכבר נתקן לצורך בהמה שרי אף לצורך אדם ע"כ. ומ"ש הר"ב אלא יורד לבור ושותה. היינו כשהבור קצרה אבל אם היא רחבה כל כך שלא יוכל האדם להרחיב רגליו בצדי הבור וירד. מותר לכתחלה לכל אחד מהני פירושים או לדלות או לתקן. תוס':

חגורה. פי' הר"ב מחיצה. וכן ל' התו' וכתב הר"ר יונתן שמפני שמצריכין מחיצה מד' רוחותיה קורא לה חגורה: