מסכת עירובין - פרק ד - משנה ו

הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן, הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶם וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:

היו שנים. עומדים רחוק זה מזה שש אמות דמובלעין ב׳ אמות של כל אחד לתוך של חבירו, מביאין ואוכלין בתוך שתי אמות. ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו:

והאמצעי מובלע ביניהם. שתי אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה. הוא מותר עם כל אחד, פונה לכאן ומשתמש עם זה ופונה לכאן ומשתמש עם זה:

לג׳ חצרות. והם זו אצל זו:

פתוחות לרשות הרבים. דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו, דהשתא אינן אוסרות זו על זו:

עירבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן וכו׳ ורבנן אפליגו עליה דר״ש בהא ואמרי כולן אסורות זו בזו. והשתא קאמר להו ר״ש והלא זה הדבר שהיו ג׳ והאמצעי מובלע בינתיים ואתם מודים שהוא מותר עמהן והם מותרים עמו דומה לג׳ חצרות, ואמאי קמפלגיתו עלי בג׳ חצירות, ואמרי ליה רבנן התם בשלש חצירות מתוך שמרובים הם שתים החיצונות האסורות זו בזו יבואו להוציא מזו לזו, והאמצעית לא יהבה אדעתה ולא מדכרא להו, דאמרי שמא אחד מדיורי האמצעית שמותר בזו ובזו הוא שמוציא. אבל הכא בג׳ אנשים אי אתי חד משני החיצונים לאפוקי לתוך ב׳ אמות של החיצון האחר, האמצעי יהיב אדעתיה ומדכר ליה. והלכה כר״ש בשלש חצירות שב׳ החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:

ובלבד שלא יוציא וכו'. פירש הר"ב פתו או חפציו ומסיים רש"י דחפציו כרגליו כדתנן (פ"ה דביצה מ"ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים:

[*אמר ר"ש כו'. כתב הר"ב דהלכה כר"ש. גמרא]: