מסכת עירובין - פרק ד - משנה ד

מִי שֶׁיָּשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה, וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן:

מי שישב בדרך. לנוח ולא היה יודע שהיה בתחום העיר וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה:

לא יכנס. לעיר להיות כאנשי העיר, אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים אמה ועד מקום שיכלו ילך בעיר ותו לא:

ר״י אומר יכנס. וילך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה כבני העיר. והלכה כר׳ יהודה:

בלא מתכוין. שלא ידע כשחשיכה לו שהוא בתחום העיר, ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו:

לא יכנוס. כ' הר"ב אלא ממקום שחשיכה לו ימדוד אלפים אמה וכו' וכתב הר"ר יונתן וא"ת במה ימדוד אלפים אמה מפרש בברייתא מהלך אלפים פסיעות בינונית ועד מקום שיכלו יכנוס ולא יותר. פסיעות בינונית שלא ירחיב רגליו וירחיקם זו מזו כדרך שהוא רץ אלא כמהלך בינוני וזה שיעור אמה אחת בין רגל לרגל:

יכנס. כיון שאילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר הרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם. ב"י סימן ת':