מסכת עירובין - פרק ו - משנה ג

אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אַחַד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא, לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין, לוֹ וְלָהֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן, הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין. הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:

ביתו אסור להכניס ולהוציא. מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שבטל להם רשות חצירו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר, ולא בטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שבטל בטל ומה שלא בטל לא בטל, הלכך הוה ליה בית רשותא דידיה וחצר רשותא דידהו:

ושלהם. בתים שלהן, מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע״ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו:

נתנו לו. הם רשות חצירן, הוא מותר להוציא מביתו לחצר שהכל כרשותו, והן אסורים אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוי אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים:

היו שנים. שלא עירבו, ושאר בני חצר בטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חברו. ואע״ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שבטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה, אשתכח דבטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי אהדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:

ביתו אסור כו'. כתב הר"ב דסבר האי תנא כו' כלומר לאפוקי מדר' אילעי שאמר שמעתי מר"א דספ"ב. ופסק [*הר"ב וכן] הרמב"ם כהאי תנא דהכא:

שאחד נותן כו'. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים רשות דאיצטריך לאשמעי' דלא גזרינן דלמא יטלו נמי. ואין נוטלין רשות דמשנה יתירה היא שמעינן מינה דאע"ג דא"ל קני על מנת להקנות לשני דמהו דתימא שליח שוייה קמ"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי: