מסכת עירובין - פרק ב - משנה ו

אָמַר רַבִּי אִלָּעִאי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲפִלּוּ הִיא כְּבֵית כּוֹר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אַחַד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, לוֹ, אֲבָל לָהֶם מֻתָּר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁיּוֹצְאִין בְּעַקְרַבְנִים בְּפֶסַח. וְחִזַּרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר, וְלֹא מָצָאתִי:

אפילו היא כבית כור. אפלוגתא דלעיל קאי אגינה וקרפף:

אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב. ולמחר בטל רשות חצרו לחביריו, שהיה אוסר עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, שהחצר ברשות כולן וחלקו אוסר עליה. הואיל ובטל רשות חצרו בטל אף רשות ביתו, אע״פ שלא פירש ונעשה אורח אצלם לפיכך אף ביתו מותר להם. אבל אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לחצר, אע״פ שהוא מותר להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כשאר כל אדם הנכנס לבית חברו שמותר לו להוציא מבית חברו לחצר, דהא רשותא דחד הוא, מ״מ מביתו אסור הוא להוציא. ולא אמרינן כיון דבטל להו רשות ביתו הרי ביתו כבתיהם, דבשעה שמוציא מביתו לחצר חוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהן, כדתנן בהדר עם העובד כוכבים, מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר:

שיוצאים בעקרבנין בפסח. משום מרור. ועקרבנין ירק שעליו שלו דומות לעקרב. ואני שמעתי סיב הגדל סביבות הדקל:

ובקשתי לי חבר. לג׳ דברים הללו אם שמע מפיו, ולא מצאתי. ואין הלכה כאחד מהן. דגבי גינה וקרפף לא שרי טפי מבית סאתים. ואנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ובטל רשותו ולא בטל ביתו אף להם אסור ביתו, אבל מבתיהם לחצר מותר. ועקרבנין לאו מרור הוא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח:

ואפילו היא כבית כור. ואע"ג דלא הוקף לדירה. דלא דמי לבקעה דבקעה לא מסיימי מחיצותיה אלא בדרך מדרון נכנס לה ויוצא ממנה. אבל בגינה וקרפף יש להם מחיצות מעליותא אך לא נעשו על דעת שידורו בהם. הר"ר יהונתן:

ביתו אסור כו'. כתב הרמב"ם ר"ל רשותו בחצר. ומוסב על ביטל רשותו סתם. ומ"ש הר"ב כדתנן וכו' בין בשוגג בין במזיד. רישא דמתניתין נקט אע"ג שהוא דלא כהלכתא וכן עשה לקמן פרק ו' משנה ב'. ולענין פסק הלכה דמשנה זו כתב הרמב"ם שכלן דחויות. ועיין בפרק ו' משנה ג':