מסכת נידה - פרק ה - משנה ד

בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם, קְנָאָהּ. וְחַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. נִשֵּׂאת לְכֹהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה. בָּא עָלֶיהָ אַחַד מִן הַפְּסוּלִים, פְּסָלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. בָּא עָלֶיהָ אַחַד מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, מוּמָתִין עַל יָדָהּ, וְהִיא פְטוּרָה. פָּחוֹת מִכָּן, כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעָיִן:

מתקדשת בביאה. אם מסרה אביה לכך: ואם בא עליה יבם קנאה ; להיות אשתו לכל דבר, ויורשה ומיטמא לה וזכה בנכסי אחיו:

וחייבין עליה משום אשת איש. אם קבל בה אביה קדושין מאחד, ובא עליה אחר, נהרג עליה, דביאתה ביאה:

ומטמאה את בועלה. אם היא נדה. אבל פחות מכן, אע״פ שהיא מטמאה במגע, אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת שבעה, אלא משום נוגע ולטומאת ערב:

תחתון. של בועל נדה:

כעליונו. של זב, שמטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים:

מן הפסולין. כגון נכרי, ועבד, ונתין, ממזר, או חלל:

פסלה. מתרומת אביה, אם היא בת כהן:

מכל העריות. כגון אביה או חמיה:

והיא פטורה. מפני שהיא קטנה ואינה בת עונשים:

כנותן אצבע בעין. שדומע וחוזר לכמות שהיה, אף כאן חוזרת בתולה כמו שהיתה:

בת ג' שנים ויום אחד כו'. הלכה למשה מסיני. הרמב"ם. וכן בגמ' אפסולה לכהונה. ומשמע ודאי דה"ה לכולהו [*וענין ויום אחד. הארכתי בו בספר לחם חמודות בפרקין סעיף ה'. וגם בספר מלבושי י"ט בטח"מ סי' ל"ה]:

וחייבין עליה משום א"א כו'. פי' הר"ב אם קבל בה אביה קדושין כו'. וכ"כ רש"י. ותמהו התוס' בפ"ו דיבמות דף נז דמאי איצטריך למתני. דמסיפא שמעינן לה דקתני ואם בא עליה א' מכל העריות כו' ומסקי דאיצטריך דאי לאו [*דקתני לה]. הוה מוקמינן ואם בא עליה אחד מכל העריות. דוקא בעריות ולא בבהמה. דהא בסיפא גבי בן ט' קתני כל עריות שבתורה מומתין על ידו. ואפ"ה קתני ונסקלת בהמה על ידו. אלמא לא הוי בהמה בכלל כל העריות. אבל השתא דקתני וחייב עליה משום א"א. וה"ה כל העריות. תו לא איצטריך סיפא אלא משום בהמה. ע"כ. וכתבו גם כן למה לא פי' דקאי איבם שקנאה. ולאשמועינן דהוה כא"א גמורה. ומיהו ודאי דרש"י ה"מ לאסבורי נמי במסרה אביה לביאה דקתני לה כבר. אלא נקט קידושי כסף דתנן להו בתחלה בריש קדושין:

לטמא משכב תחתון כעליון. עיין ריש פרק דלעיל:

פסלה מן הכהונה. לשון הר"ב פסלה מתרומת אביה אם היא בת כהן. וכן לשון רש"י. ומסיים כדתניא בגמרא דאלמנה לכ"ג [דף סח] מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת"ל (ויקרא כ״ב:י״ב) כי תהיה לאיש זר. כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ושם פירש"י פסלה כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה. ע"כ:

מכל העריות. לשון הר"ב כגון אביה או חמיה. וכן ל' רש"י. ואפשר לי לומר דנקטינהו להנך. משום דקטנה כזאת אם ארוסה היא בבית אביה. ועיניו עליה ושכיחא ליה. ואם כנסה לבית חמיה. עיני חמיה עליה. ושכיחא ליה:

והיא פטורה. ואא"א דרישא נמי קאי. דבכלל כל העריות היא. כמ"ש לעיל בשם התוס' [*וכן תנן בספ"ב דכריתות כל העריות כו' הקטן פטור. ובא"א הוא בהדיא. וברייתא דספרי פרשת כי תצא האיש השוכב עם האשה. ואע"פ שהיא קטנה. והאשה אע"פ שנבעלה לקטן. וגם במדרש פסיקתא כן הוא. וכתבתי לזה. לפי שראיתי לרש"י ז"ל בספ"ק דערכין. דאדתניא התם. שניהם עד שיהיו שניהם שוים דברי רבי יאשיה. ופירש"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשים. אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול. או הוא קטן דלאו בר עונשין. והיא גדולה ובת עונשין. אין הגדול נהרג. ע"כ. והרי ברייתא דספרי ומדרש דפסיקתא שניהם שוים. [דהגדול] או הגדולה נענשים. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי ודפסיקתא. מלאוקמי כיחידאי כרבי יאשיה. כ"ש דלעיל כתבו התוס' דמתניתין דא"א בכלל העריות קתני לה. א"כ ה"נ דכוותיה. וא"ת ושניהם למאי קאתי. ל"ק דהא קתני בספרי להוציא מעשה חדודין. ורש"י עצמו בפי' החומש. [פ' כי תצא] כתבו. ומפרש שאין שניהם שוים בהנאה. לפיכך פטורים שניהם. אע"פ שהאיש נהנה. ע"כ. וא"ת מי דחקו לרש"י שפירש לדברי יאשיה לענין בני עונשין. והרי היה יכול לפרשו לענין הנאה. ולא יהיה כאן שום מחלוקת. ואולי מדלא פי' רבי יאשיה למלתיה לומר להוציא מעשה חדודין. אלא סתמא קאמר שיהיו שניהם שוים. מסתבר ליה לרש"י שדעתו של ר' יאשיה. על עצמותן של שניהם. הוא שאומר שיהיו שוין. ואומר אני דלמשנתינו כל העריות נלמדים מא"א. שהגדול או הגדולה. יהרגו. וא"כ לפירש"י בדר' יאשיה אף בשאר העריות אין לענוש הגדול או הגדולה. שנלמדים מא"א. ושוב מצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב בפרש' כי תצא על סיפא של הברייתא הזאת שמחייבת בביאה שלא כדרכה. שלמדים ממנה לכל העריות. ושוב ראיתי דבפ"ק דקידושין דף י' דאיתא לדרבי יאשיה. ופליג עליה רבי יונתן ואמר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. והלכך לא היה יכול רש"י ז"ל לפרש רבי יאשיה דלהוציא מעשה חדודין דאם כן שניהם פטורים. והיאך קרא עליו רבי יונתן מקרא הזה ומת האיש וכו'. והנה התוס' שם [ד"ה עד שיהיו] הקשו על רש"י ממתניתין דהכא. והיה להם להקשות ג"כ ממתניתין דספ"ב דכריתות. וכן נמי מספרי ופסיקתא דלעיל. ולענין פי' לדברי ר' יאשיה כתבו [שם] בשם ר"ת. שיהיו שניהם שוים. במיתה אחת. ולאפוקי בא על קטנה המאורסה דאמר [ר"מ] בפ"ד מיתות [דף סו] דבעינן שיהיו שניהם שוים. כלו' באותה מיתה. שאם היתה גדולה בסקילה]:

פחות מכן כנותן אצבע בעין. פי' הר"ב וחוזר לכמות שהיה אף כאן חוזרת וכו'. כלומר דבתוליה אזלי לה אלא שחוזרים. ונ"מ לדם שתראה בביאה שבתוך ג' שהוא דם בתולים. לא דם נדה. הכי איתא בגמ' [דף מ"ה] ודייקינן לה מדלא קתני פחות מכן ולא כלום: