מסכת נידה - פרק ד - משנה ז

כָּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. יָשְׁבָה לָהּ וְלֹא בָדְקָה, שָׁגְגָה, נֶאֶנְסָה, הֵזִידָה וְלֹא בָדְקָה, טְהוֹרָה. הִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָדְקָה, הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה בְמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ, וְלֹא בָדְקָה, הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים. אֲבָל יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה וְשׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טֻמְאָה:

כל אחד עשר יום. שאחר שבעת ימי נדה:

בחזקת טהרה. ואינה צריכה לבדוק עצמה. דהלכה למשה מסיני שאין בין נדה לנדה פחות מאחד עשר יום:

ישבה לה ולא בדקה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בימי נדתה בעיא בדיקה. ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה ולא בדקה, טהורה:

הגיעה שעת וסתה ולא בדקה. אף על פי שבדקה אחר כך ומצאה טהורה, הואיל ולא בדקה בשעת וסתה, טמאה, דאורח בזמנו בא:

במחבא. מחמת לסטים או חיל שבא לעיר. ואין הלכה כר׳ מאיר:

אבל ימי הזב והזבה. שבעת ימים נקיים שצריכים לספור:

ושומרת יום. כגון הרואה יום אחד או שני ימים בימי זיבתה, אינה סופרת אלא יום אחד בנקיות, וטובלת לערב וטהורה לבעלה:

הרי אלו בחזקת טומאה. כיון שנפתח מעינה וראתה היום, אע״ג דתוך אחד עשר היא, הויא למחר בחזקת טומאה:

כל י"א יום. כתב הר"ב דהלכה למשה מסיני כו'. ועיין בסוף מכילתין:

בחזקת טהרה. פי' הר"ב ואין צריך לבדוק שחרית וערבית. כדאיתא בספ"ק. רש"י. ועיין רפ"ב:

שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה. ל' הרמב"ם בין שהיא בטלה הבדיקה באונס. או בשגגה. או בזדון:

הגיע שעת וסתה ולא בדקה. כתב הר"ב אע"פ שבדקה אח"כ ומצאה טהורה כו'. וכ"פ הרמב"ם. וטעמא דוסתות דאורייתא. ופלוגתא דרב ושמואל היא. ולרב וסתות דרבנן. וכי בדקה ומצאה טהורה. טהורה. ובפלוגתא דתנאי קמיפלגי. וגם בפלוגתייהו קי"ל כמאן דאמר דוסתות דרבנן. וכ"כ כל הפוסקים. ואף הרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו. ופסק בפ"ח מהא"ב [הלכה יג] דוסתות דרבנן. וכשבדקה עצמה ומצאה טהורה. טהורה. וכ"כ גם כן בפ"ג מהל' משכב ומושב [הלכה ה]:

הרי זו טמאה. עיין במ"ג פ"ב:

ר"מ אומר אם היתה במחבא כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ומיהו לפום מאי דפסקינן דוסתות דרבנן. כתב הרא"ש ברפ"ק. דמתניתין דהכא כולה ר"מ היא. והכי איתא חדא אוקמתא בפרקין. וה"ק אם לא היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה. שר"מ אומר אם היתה כו'. ולר"מ דוסתות דאורייתא ואפילו הכי מטהר בה בהיתה במחבא וכ"ש לדידן דס"ל דוסתות דרבנן. אבל מ"מ הרמב"ם בחבורו. אע"פ ששם פוסק דוסתות דרבנן. לא העתיק לדין היתה במחבא. ונ"ל שהוא סובר דלא אתיא במכ"ש. דאיכא למימר דסברא זו שחרדה מסלקת את הדמים אינה סברא כלל. אלא לר"מ. ותמיהני שהב"י לא הרגיש בזה:

שחרדה מסלקת את הדמים. עיין מ"ש במ"ג פ"ג דסוטה [ד"ה מערערין]:

[*ושומרת יום כנגד יום. כתב הר"ב הרואה כו' וטובלת לערב. לאו דוקא. שהרי משנה שלימה שנינו בספ"ב דמגילה שטובלת משתנץ החמה וכו' אלא לפי שאם תשמש קודם שיצא כל היום כו' הרי זו תרבות רעה. כדתנן בסוף מכילתין. לפיכך מן הסתם והרגיל והווה הוא שטובלת לערב. ועוד שאם תטבול בשחרית ואחר כך תראה. אין בטבילתה כלום]: