מסכת נידה - פרק ד - משנה ג

דַּם נָכְרִית וְדַם טָהֳרָה שֶׁל מְצֹרַעַת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. דַּם יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּרֻקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה לַח וְיָבֵשׁ:

דם נכרית בית שמאי מטהרין. ואע״ג דברוקה ובמימי רגליה מודו בית שמאי דרבנן גזרו עליהן להיות כזבין לכל דבריהן, אפילו הכי דמה טהור, דשיירו בה רבנן למהוי הכירא דטומאתן דרבנן, כי היכי דלא לשרפו עלייהו תרומה וקדשים:

ודם טהור של מצורעת. ואע״ג דמעינות של מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הוו אב הטומאה כשל זב, אפילו הכי דם טוהר שלה טהור, דלאו מעין הוא, דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא:

כרוקה וכמימי רגליה. דמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. והך היכרא הוא דעבוד גבי דם הנכרית דמטמא מדרבנן שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהן, דאילו דישראלית מטמא לח ויבש, ודנכרית לח ולא יבש, כרוקה וכמימי רגליה דאין מטמאין יבשין. ודם טהור של מצורעת נמי, אע״ג דדם לאו מעין הוא, דין מעין אית ליה, דרחמנא רבייה מקרא דכתיב לזכר, לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה, ואמרינן מעינותיה דמאי, אילימא שאר מעינותיה כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה וכי ירוק הזב, ומיניה נפקי שאר מעינות, מזכר נפקא, דכיון דאתרבי מצורע למעינותיו, אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר, אלא לדמה דליתיה בזכר, וכיון דרבייה רחמנא לדמה שיהא כרוקה וכמימי רגליה, א״כ מה רוקה ומימי רגליה מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים, אף דמה כן:

דם היולדת. שעברו שבעת ימי טומאת לידה ולא טבלה:

בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה. מטמא לח ואינו מטמא יבש. ואע״ג דדם טוהר הוא, דביומי תלה רחמנא והא מלו, וליכא לטמוייה נמי משום מעין דהא אין מתעגל ויוצא, אפילו הכי רבנן גזור טומאה עליה, הואיל ולא טבלה וטמאה היא. גזירה אחר שבעה אטו תוך שבעה. ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כלפני שבעה, כי היכי דלהוי ליה הכירא דלידע דטומאתו דרבנן:

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. דטומאתו מן התורה כל זמן שלא טבלה. דסברי בית הלל ביומי וטבילה תלה רחמנא, וכל זמן שלא טבלה, הרי דמה לאחר שבעה כלפני שבעה:

ומודים ביולדת בזוב. אם בעת לדתה היתה זבה שהיא צריכה לספור שבעה נקיים קודם שתטהר, וילדה ולא ספרה, מודים בית שמאי לבית הלל שדמה טמא לח ויבש אע״פ שעברו שבעת ימי לידה לזכר ושבועים לנקבה, שדמה של זבה לעולם הוא בטומאתו מן התורה עד שתספור שבעה נקיים:

דם עובדת כוכבים כו' בית שמאי מטהרין. דדבר תורה אין העובדי כוכבים מטמאים שנאמר (ויקרא ט״ו:ב׳) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה. גמרא. ומ"ש הר"ב דרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן. פי' רש"י משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ומ"ש הר"ב דשיירו ביה רבנן למיהוי היכרא. וליעבד היכרא ברוקה ומימי רגליה. ולטמויי לדמה. רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן. דמה דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. גמ':

ודם טהרה של מצורעת. פי' הר"ב דלא מעין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא. שמתאסף תחילה ואח"כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור. כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון. רש"י פ"ב דף יט:

וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה. כתב הר"ב דאילו ישראל מטמא דם לח ויבש. כדתנן ברפ"ז. ומ"ש הר"ב ודם טוהר של מצורעת כו' דרחמנא רבייה מקרא וכו' מזכר נפקא. וב"ש האי לזכר מיבעי ליה. לזכר כל שהוא זכר. בין גדול בין קטן. וב"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן. גמרא. ועיין [מ"ש] במ"ו פ"ה דזבים. ופלוגתא זו דב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ר"י אמרה בעדיות רפ"ה. ומכיון דר"י אמרה. ש"מ דחכמים נחלקו עליו. ויש בזה שני פנים. או שנאמר שחולקים ומפכי להו וב"ה לקולא. וכי הא דכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. או שנאמר דעקרינן לה לגמרי. וכדהוכחתי ברפ"ח דחולין. ומפני כך קשיא לי על הר"ב והרמב"ם. שסתמו ולא פירשו להלכה. ומשמע שסוברים דהלכה כב"ה כמו שהוא בכל מקום. ובהדיא העתיק הרמב"ם לדברי ב"ה דהכא. בחבורו פ"ה מהל' משכב ומושב [הלכה ה]. וצ"ע [*דליכא למימר דעקרי וכאילו לא נשנית ופסקו לחומרא. דהיכא דאיכא תנא דקתני במלתא כמו בחולין. וכן באהלות פ' בתרא דאיכא סתמא דנזיר [מ"ג פ"ז] עקרינן וקמה ליה אידך. אבל הכא שאין תנא. טפי עדיף להפכה מלעקרה לגמרי]:

בש"א כרוקה וכמימי רגליה. פירש הר"ב רבנן גזור עליה כו' ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כו'. ואע"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי. אלא מטהרי לגמרי. היינו טעמא כדאמר בגמרא. משום דחיישינן דילמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש. התם הוא דכל טומאת עובדי כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור. וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן איכא הרחקה טובא. הילכך טהרו את דמה לגמרי להכירא. דנדע דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן. דלא נשרוף תרומה עלייהו. ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה. אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר. הלכך גזור ושיור בה להיכרא. דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה. דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא. רש"י:

ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש. פלוגתא זו גם כן היא שנויה בפ"ה דעדיות [משנה ד] משמא דרבי אליעזר. והרמב"ם בחבורו [הלכה ב] פרק הנזכר פסק כבית הלל דהכא. וקשיא לי כדלעיל. וצריך עיון. [*ועיין לעיל]:

ומודים. פי' הר"ב בית שמאי לבית הלל. ועיין מה שכתבתי ברפ"ג דפאה:

ביולדה בזוב. פי' הר"ב עד שתספור שבעה נקיים. אבל אם ספרה אלא שלא טבלה. הלכו ב"ש לשיטתן וב"ה לשיטתן. כדתניא בגמרא [דף לה]: