מסכת נידה - פרק ד - משנה ד

מסכת נידה - פרק ד - משנה ד

הַמַּקְשָׁה, נִדָּה. קִשְּׁתָה שְׁלשָׁה יָמִים בְּתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם וְשָׁפְתָה מֵעֵת לְעֵת וְיָלְדָה, הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לַיְלָה וָיוֹם, כְּלֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹמוֹ. שֶׁשָּׁפְתָה מִן הַצַּעַר, וְלֹא מִן הַדָּם:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת נידה - פרק ד - משנה ד

המקשה נדה. הכי קאמר, המקשה בלדתה בימי נדתה וראתה דם בהקשותה, הרי היא נדה, דלא טיהרה תורה לדם קושי אלא באחד עשר יום של ימי זיבה, אבל בימים של נדה לא טיהריה רחמנא:

קשתה. מחמת ולד שלשה ימים בתוך אחד עשר יום של ימי זיבה וראתה כל שלשה ימים רצופים:

ושפתה. שעמדה בשופי ובנחת מחבליה מעת לעת ברביעי:

וילדה. אגלאי מלתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד, הלכך הרי זו יולדת בזוב. אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה, כל דמים שראתה, מחמת ולד הוא, ורחמנא טהרינהו מזיבה, דכתיב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד:

לילה ויום. דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה בחצי יום רביעי דשפתה מעת לעת, אין זה שופי, אא״כ שפתה לילה ויום של אחר הלילה:

כלילי שבת ויומו. והלכה כר׳ אליעזר:

ששפתה מן הצער. כלומר ושפתה זו שאמרנו, אם שפתה מן הצער אע״פ שלא שפתה מן הדם, הוי שופי:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת נידה - פרק ד - משנה ד

ושפתה מעת לעת כו'. כתב הר"ב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה וכו' דכתיב זוב דמה. דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה [דם יהיה זובה ובנדה משתעי דפ' ראשונה נאמרה בנדה. ושניה בזבה כדכתיב בשניה בלא עת נדתה] זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אמר אבוה דשמואל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהור. ואיזו זו קושי בימי זיבה. והשתא דכתיב וטמאה שבועים כנדתה דמה למה לי אי לאו דמה ה"א כנדתה ולא כזיבתה ואפי' בשופי קמ"ל. גמ':

דברי ר"א. כתב הר"ב והלכה כר"א. דהכי אפסיק בגמרא פ"ק דף ז. ותו דסתם לן תנא כוותיה במ"ג פ"ב דזבים:

רבי יהושע אומר לילה ויום כו'. קים ליה לר"י דאם לא שפתה לילה ויום אע"פ ששפתה מעת לעת. מחמת ולד היה. תוספות [ד"ה כלילי]: